זוהי תמונה מוכרת במרבית המסעדות בתל אביב: בין השולחנות מסתובב חרישית עובד זר, עם יעה ומטאטא, וממהר לנקות כל לכלוך שנשר בטעות על הרצפה. גם בצימרים וברבים מבתי המלון התמונה כמעט זהה: בקבלה מחייכת הפקידה הישראלית הנאה, שדוברת שלוש שפות, ואת הרצפה שוטף הסודאני או הסיני התורן.
"הנהנים העיקריים משירותיהם של העובדים הלא ישראלים, פרט למעסיקיהם, הם העובדים הישראלים המיומנים", נכתב בדו"ח ועדת אקשטיין לעיצוב המדיניות הממשלתית בנוגע לעובדים הלא ישראליים, בראשות המשנה לנגיד בנק ישראל צבי אקשטיין. "בני המעמדות הבינוני והגבוה נהנים לא רק באופן ישיר מהעסקת עובדים לא ישראלים, אלא גם באופן עקיף - מירידת שכרם של עובדים ישראלים בעלי מיומנויות דומות לאלה של העובדים הלא ישראלים. זו מתבטאת בהורדת מחיריהם של השירותים עתירי העבודה הלא מיומנת, שחלקם בסל התצרוכת של בני המעמדות האלה הוא גבוה. דוגמאות לכך הן טיפול סיעודי, שירותי תיירות פנים, הסעדה וניקוי בתים".
כלומר, לא צריך להעסיק מטפלת פיליפינית או מנקה סודאנית כדי ליהנות בפועל משליטתם של העובדים הזרים בענפים האלה בישראל. בצר להם נאלצים העובדים הישראלים המתחרים על המשרות האלה - נשים ערביות ואתיופיות, למשל - להפחית את שכרם ולהתפשר על תנאי ההעסקה המגיעים להם כחוק, כאמצעי יחיד להמשיך להחזיק במשרותיהם. בני המעמד הבינוני-גבוה יכולים כך לרחוץ בניקיון כפיהם: גם בלי להעסיק עובדת זרה בביתם, הם נהנים בפועל משירותים מוזלים בעקבות התחרות מצד העובדים הזרים.
ועדת אקשטיין הצביעה על חדירת העובדים הזרים מאז תחילת שנות ה-90' כאחד הגורמים המשמעותיים לגידול בפערים החברתיים בישראל. העשירים זוכים לקנות לעצמם שירותי טיפול, ניקיון, ארוחות במסעדות או נופש בצימר במחירים מופחתים. העניים, לעומת זאת, רואים את היצע העבודות שלהם מצטמצם, ואת התנאים באותן עבודות שנותרו מידרדרים.
ועדת אקשטיין הצביעה באופן ספציפי על מגזר מסוים מאוד באוכלוסייה ששילם את המחיר הכבד ביותר על שהייתם בישראל של 300 אלף עובדים זרים - חוקיים ולא חוקיים כאחד: ערביי ישראל. העובדים הזרים מועסקים בעיקר בענפים עתירי כוח אדם של בניין וחקלאות - שני ענפים שהעסיקו באופן מסורתי ערבים ישראלים. בפועל, ערביי ישראל הודחו מענפי התעסוקה העיקריים שלהם. מכיוון שלפחות אחד מהענפים האלה, הבניין, סימן תמיד את הקצה העליון של השכר לעובדים בעלי השכלה נמוכה, הרי שלא רק שהערבים איבדו את מקומם בענף, הם גם גילו כי רמת השכר בכל המקצועות לבעלי השכלה נמוכה הידרדרה קשות, במקביל לירידה בשכר בבניין כתוצאה מהעסקת העובדים הזרים.
מאמצי האכיפה לא מרשימים
בשנים האחרונות השתפר תחום העסקת הערבים הישראלים בענף הבניין, לאחר שהוטלו מכסות על העסקת זרים בתחום זה. ועדת אקשטיין חישבה ומצאה שאין כל מניעה להחליף את כל העובדים הזרים בבניין, ולגייס תחתם לא פחות מ-70 אלף ערבים ישראלים. כל שצריך הוא להעלות את השכר לשעה בבניין ל-42-48 שקל. אפשר לנסות להעריך מה היה עושה שכר כזה למצבן של עשרות אלפי משפחות ערביות-ישראליות.
ואולם באופן מוזר, ההצעה לאסור כליל להעסיק עובדים זרים בבניין החל ב-2010 לא צלחה את מבחן הכנסת. תחת האיום כי הפסקת העבודה הזרה תביא לזינוק במחירי הדירות בישראל (ועדת אקשטיין דווקא מצאה כי ההתייקרות הצפויה של הדירות תהיה 5% לכל היותר), החליטו הח"כים לדחות את ההצעה לבטל כליל את העסקת הזרים עד ל-2012. גם ייקור האגרות על העסקת זרים בבניין רוכך משמעותית בהשוואה להצעה המקורית. אפשר לתהות אם יש קשר בין ההחלטה הזו לבין הלחצים שהפעילה התאחדות הקבלנים בכנסת.
האפשרות שכנסת ישראל מעדיפה את רווחת הקבלנים על פני רווחת ערביי ישראל היא אמנם "מזעזעת", אבל לא ממש מפתיעה. איך אפשר להסביר, למשל, את העובדה כי הכנסת סירבה לאשר להעביר לרשות ההגירה החדשה במשרד הפנים סמכויות אכיפה נגד המעסיקים הישראלים? לרשות ההגירה יש כלי אכיפה אימתני בידה - יחידת ההגירה עוז - אך כרגע היחידים שהיא יכולה להפעיל נגדם את הכלי הזה אלה הם כמובן העובדים הזרים עצמם. הרשות, משמע, יכולה לפשוט על רחובות תל אביב ולעצור את הסודני ששוטף כלים במסעדה. במסעדן, לעומת זאת, היא אינה יכולה לגעת - לא לעצור אותו בעוון של העסקה בלתי חוקית (קרוב לוודאי שגם בתנאי שכר שאינם חוקיים), וגם לא לקנוס אותו.
אם היה סיכוי שיחידת עוז תתחיל להשתמש בסמכויות שלה בכיוונים הנחוצים - אכיפה נגד מעסיקים ישראלים - הרי שהסיכוי הזה אבד לאחר שראש רשות ההגירה התמנה לתפקיד אחר בממשלה בלי שמונה לו מחליף. דה פקטו, רשות ההגירה נותרה עתה מסורסת.
קשה להגיד שמאמצי האכיפה של מדינת ישראל נגד העסקת עובדים זרים לא חוקיים הם מרשימים במיוחד. אפשר רק לתהות אם זה קשור לעובדה שמי שמשלם את המחיר בגין העסקתם הם ערביי ישראל, ואילו מי שנהנה מהעלייה ברמת החיים שלו הם בני המעמד הבינוני-גבוה.