נגיד בנק ישראל סטנלי פישר ודאי חייך לעצמו בליל שישי, לאחר שהציץ בעמדת הבלומברג שבביתו. ראשית, היה לו שבוע לא רע: הוא הצליח לעצור את הירידה של הדולר. לאחר שכבר נסחר ב-3.73 שקלים ביום שני אחר הצהריים, נסגר המסחר שלשום בשער דולר יציג של 3.912 שקלים, עלייה של 5% או 1% ליום בממוצע.
שנית, גם השבוע הבא מבטיח להיפתח ברגל ימין עבורו: ביום שישי בערב, לאחר שבישראל נכנסו לתרדמת השבת, זינק בניו יורק הדולר מול שאר המטבעות בתגובה לנתוני האבטלה של ארה"ב, שנתפשו כחדשות חיוביות.
גם נגיד של בנק מרכזי צריך קצת מזל, ואלוהי השווקים היו הפעם לצדו של פישר: יחד עם העלייה ביום שישי התחזק הדולר בשבוע שעבר מול היורו ב-0.5%. מול הין היפאני נסק הדולר בלא פחות מ-3.1%, ואילו המדד של הדולר מול ששת מטבעות הסחר העיקריים שלו עלה בשבוע שחלף ב-0.8% - ובכך קוזז חלק משמעותי מירידת הדולר מתחילת השנה - 2.9%. שבוע המסחר שנפתח הבוקר, קודם בזירת האופציות בבורסה ומחר בחדרי העסקות של הבנקים, צפוי להציג עוד עלייה של המטבע הירוק מול השקל.
איננו יכולים לדעת אם פישר אכן חייך בסוף השבוע, אך ביום חמישי לא ניתן היה לזהות חיוך על פניו. להפך, הן היו רציניות ודרוכות. כפי שנרמז בטור זה ביום ראשון שעבר, הנגיד אמנם הצליח להפתיע את השווקים ("האם אתם באמת מוכנים להמר נגד סטנלי פישר", 2.8.09), אלא שהיה זה בקושי סיבוב ראשון והמבחנים הגדולים של מדיניות שער החליפין החדשה שלו עדיין לפניו. פישר, החל מיום שני שעבר, נטל לעצמו את היכולת לפעול בעיתוי ובהיקף שירצה, וזוהי מדיניות מורכבת בהרבה מהגישה הקודמת שלו, של רכישה קבועה של 100 מיליון דולר ביום.
הנה דוגמה: ביום שני, כאשר ייכנס למשרד ויראה את הדולר עולה בכמה עשיריות האחוז בגלל הרוח הגבית מניו יורק - מה יהיה עליו לעשות?
הוא יכול להחליט לפעול רק "נגד המגמה": לשבת בצד כל עוד השווקים זזים לטובתו, ולפעול רק כאשר חדר העסקות שלו יזהה מכירות של מט"ח מול השקל - אולי סימן לספקולנטים המנסים לבחון את צעדיו הבאים. זוהי מדיניות הגיונית המשקפת את הטקטיקה הבסיסית של בנק ישראל: לא להילחם במגמה העולמית של הדולר, אלא רק לספוג היצעי מט"ח מקומיים המגיעים ממקורות ספקולטיביים באופיים
להתנפל על המגמה
אך פישר יכול גם להחליט להיות אגרסיווי יותר, להתנפל על המגמה הנוכחית של עליית הדולר, לקנות עוד מטבע חוץ וכך דווקא לחזק אותה. גם לטקטיקה כזו יש יתרונות: היא תפתיע את השוק, היא יכולה להקפיץ במהלך השבוע את השער מעבר ל-4 שקלים לדולר, ועשויה להכניס את השחקנים הפיננסיים לפאניקה ול"שורט סקוויז" - צורך לרכוש דולרים כדי לסגור פוזיציות חסר בדולר, שיביא לגל נוסף של ביקושים ולעליות בשער הדולר. מה יעשה פישר? נראה שגם הוא עדיין לא החליט, וההכרעה תיפול ביום שני בבוקר בתום התייעצות עם בארי טאף, מנהל מחלקת המטבע בבנק ישראל, ועם צוותו.
עם כל כך הרבה כוח ומקורות כספיים כמעט בלתי מוגבלים, מדוע פישר כה דרוך? פשוט: הנגיד מודע היטב לרקורד הבעייתי של בנקים מרכזיים המנסים לכוון את שער המטבע של מדינתם. יש מדינות שהצליחו בכך, בדרך כלל בטווח הקצר, אך מדינות אחרות נכשלו. רוב המדינות כלל לא מעיזות ללכת בדרך הזו, מפחד הכישלון. הכל חשוב במשחק המורכב הזה: זרמי ההון הריאליים לישראל וממנה, עסקות גדולות (המכירה של פרטנר, למשל, עשויה ליצור ביקושים למט"ח שכן המוכר הוא משקיע זר שירצה לקחת את הכסף הביתה), הביטחון של הספקולנטים בישראל והפעילות של קרנות גידור וחדרי עסקות מחו"ל. אבל יש דבר אחד שלא מטריד את פישר יתר על המידה, לפחות לא כרגע: הזרמת השקלים למשק.
הספין של שטייניץ
מדוע? כי בעוד שהפוליטיקאים כבר חוגגים את "סוף המשבר", וכמובן ממהרים לקצור את הקרדיט, פישר הרבה פחות זחוח. שר האוצר יובל שטייניץ, למשל, כבר כמעט סיכם את המשבר. השבוע הוא קבע שרובו מאחורינו, הצהיר שהירידה בהכנסות ממסים נבלמה והודיע שההישג הוא תוצאה של המהלכים האמיצים שלו באוצר - בהם התקציב, קרנות המנוף והעמידה האיתנה מול הטייקונים. אבל האמת היא שהכל ספין ועוד ספין.
עדיין מוקדם לקבוע שהמשבר עבר, וגם אם עברנו את השפל, מוקדם מכדי לקבוע שהצמיחה מעתה תהיה משמעותית לאזרחים. הרי עם גידול טבעי של 2% נדרשת צמיחה של יותר מ-3% כדי שמישהו מתושבי ישראל ירגיש בכך. השיפור הצפוי בהכנסות המדינה הוא במידה רבה תוצאה של מסים שהטילה ההממשלה: בלו על הדלק, עליית מע"מ, מס ירוק על המכוניות ועליית מחירי המים.
ואילו הקרדיט שלוקח לעצמו שטייניץ הוא כמעט הטעיה: לכל מי שעיניו בראשו ברור שההתייצבות בישראל היא תוצאה של עליית השווקים והאופטימיות בחו"ל, שקרנות המנוף (שעדיין לא עשו אף עסקה) הן גורם שולי, שהתקציב הוא מלאכת טלאים קואליציונית ללא בשורה ושאת העמידה מול לחצי הטייקונים יש לזקוף לזכות פקידי האוצר והשר הקודם רוני בר-און. במסמך בשם "100 הימים הראשונים" שהכין עבור ראש הממשלה בנימין נתניהו ערב הבחירות, יובל שטייניץ דווקא תמך בסיוע ממשלתי לבעלי ההון.
פישר דואג ליצוא
מסטנלי פישר, לעומת זאת, לא שמענו הצהרות כה חגיגיות - לכל היותר תקווה כי השפל אכן כבר במראה האחורית. פישר חושב כנראה שהמשך ההתאוששות בחו"ל אינו מובטח. הוא מודע לתחזיות שצופות ירידות חדות בשווקים באוקטובר. הוא קורא את הדיווחים על קשיים חמורים בנדל"ן המסחרי בארה"ב. הוא חושב שישראל, מדינה בלי אוצרות טבע, תלויה במגזר המייצא שלה - והוא מודאג ממצבו.
על פי הערכות של חלק מהכלכלנים, שער חליפין של 3 שקלים לדולר ימיט שואה על התשתית התעשייתית של ישראל, ויביא לסגירתם הבלתי הפיכה של מרכזי הפיתוח של חברות זרות ולעלייה באבטלה בקרב המעמד הבינוני-גבוה - אותו מגזר שמייצר את רוב ההכנסות ממסים.
בדיוק כדי להציל את המגזר הזה פישר קונה עכשיו דולרים, והוא מוכן לשלם את המחירים. אלה כוללים רווחים קלים לחלק מחדרי העסקות של הבנקים, עניין מעט מרגיז אבל חסר משמעות לאומית, והזרמה נוספת של שקלים למשק. האחרונה פחות חמורה מכפי שחוששים אחדים. כאשר ספקולנט זר מוכר בישראל דולרים, הוא עושה עם השקלים שקיבל אחד משני דברים: מפקיד אותם בפיקדון שקלי בבנק מקומי בריבית אפסית או קונה אג"ח של ממשלת ישראל. לתפישת בנק ישראל שתי האפשרויות אינן מזיקות, ואולי אפילו מועילות למשק ולחברות עסקיות בינוניות המתקשות לקבל אשראי בתנאים נוחים. החרפת האינפלציה? לא לדעת בנק ישראל. הגדלת היתרות? פישר דווקא מרוצה, ומצביע על הכבוד הבינלאומי שמקבלות מדינות עם יתרות גדולות.
הכלכלה העולמית, והמשק הישראלי יחד עמה, רצים עתה במסלול מכשולים ארוך ומגוון. את הקיר הגבוה שבאמצע הדרך אולי עברנו, אבל בדרך ממתינות עוד הפתעות. בעוד שלושה חודשים גם פישר וגם אנחנו נבין טוב יותר את מצבנו האמיתי. בינתיים סטנלי פישר הוא אדם שאיש במערכת הפוליטית השסועה אינו מעז לערער על החלטותיו - אדם שמדפיס 10 מיליארד שקלים בשבוע וקונה בהם מטבע חוץ בלי לבקש אישור מנפש חיה. לכן גם השבוע פישר הוא הגורם שכל ספקולנט או מנהל כספים בחברה מסחרית צריך לחשוב עליו היטב - ולשקול אם הוא עדיין מוכן להמר נגדו.