שמעתם על מועדון 10,000 הרגל? זהו מועדון מצומצם שנוסד לפני כמ40 שנה, מאז שמטוסי הנוסעים התרחבו ואיפשרו חדרי שירותים מרווחים יותר. מבחן הקבלה הוא אחד: קיום יחסי מין כשהמטוס מגיע לרום גובהו בנתיב הטרנס אטלנטי - מעל עשרת אלפים רגל.
יש כמה אנשי עסקים ידועים שמתפארים מתי שרק אפשר בהשתייכות למועדון הזה (נשותיהם החוקיות, אגב, אינן משתייכות למועדון), ואפילו שני שרים לשעבר.
לפני כחודשיים טסתי לניו יורק במחלקת העסקים של קונטיננטל. בכורסה שלידי התיישב גבר כרסתן וממושקף בגיל העמידה, שהציג את עצמו בשם דן ומיד פתח בשיחה על יתרונותיהן של מחלקות העסקים. "אני מת על התפריטים הקטנים האלה", אמר. "רק בשבילם שווה לי לשלם עוד אלפיים דולר ל'אפגרייד'".
הוא שקע בתפריט ולבסוף לפת את הדיילת באמת ידה ואמר: "אייל טייק דה לאבסטר פור סטארט אנד דה טנדרלוין סטייק פור דה מיין קורס. אנד אייל דרינק דה בורדו ויין". למי שמתקשה בהבנת האנגלית של דן אומר שהוא הזמין לובסטר למנה ראשונה וסטייק פילה לעיקרית ובחר לשתות יין צרפתי מאזור בורדו. "בשבילי אותו דבר", אמרתי לדיילת, שהיתה אחוזה עדיין בלפיתת הצבת של דן.
לכולם אני מספר שלא נוח לי לטוס במחלקת עסקים, כתוצאה מחינוך סוציאליסטי מחמיר. תמיד אורבת בי התחושה, אני טוען, שזה לא מגיע לי, שאין שום סיבה שלא אסבול קצת, יחד עם רוב הנוסעים. רק שלפעמים אני משנה את השקפת עולמי השוויונית. "אני חייב להגיע רענן לפגישה בניו יורק", הסברתי למשה חברי לפני הנסיעה האחרונה.
"ומי משלם על הכרטיס?" שאל.
"הלקוח", אמרתי, "אבל זה לא קשור".
"אל תספר לי סיפורים. אתה פשוט קמצן".
"נראה אותך משלם 3,000 דולר לטיסה".
"אצלי החברה משלמת".
"אתה רואה?"
"אז אני מבין שירדת מהמניעים האידיאולוגיים".
"לך ת...!"
באמת כואב להוציא סכום כזה. בעיקר כשאפשר לנצלו לביקור בכמה מהמסעדות הטובות בעולם, שזו כידוע חובתי הקדושה.
אבל הפעם, כאמור, הלקוח שילם, ואני מצאתי את עצמי בטיסת 777 של קונטיננטל, מעיין במדריך "זאגאט" של מסעדות ניו יורק, רגלי למעלה, לידי כוס יין ומהצד מזמזם דן, שכני לטיסה, משהו על הפרויקט הגדול שהוא עומד לסגור בארה"ב.
סימנתי עיגול מסביב לטרייבקה גריל, כשהבחנתי שהאשה שמאחורינו מצמידה את ראשה לרווח שבין המושבים. היא נראתה כמי שמחפשת משהו על הרצפה, אבל החיפוש נמשך כמעט 20 דקות. בערך מאותו רגע שדן הזכיר לראשונה את שם החברה שבה הוא עובד (אני מוכן לגלות רק שהיא נסחרת בנאסד"ק, ודן הוא כמובן שם בדוי).
הגנבתי בה מבט וזיהיתי אותה. דלית (שוב, שם בדוי), כוכבת עולה בחברת השקעות, יפהפייה כהת שיער בת 30, שעמיתיה אומרים עליה שהיא מיזוג מוצלח בין כריש לברקודה. דן היה נודניק רציני, ואני התעייפתי מסיפוריו. "סלח לי לדקה", קטעתי את הזמזום, "אני חייב לשירותים".
ביליתי שם כמה שיכולתי, נהנה מהבדידות, אך כשחזרתי גיליתי שגחית תפסה את מושבי. "אוי, אני מתנצלת", התחנחנה, "גילינו שיש לנו חברים משותפים. תוכל להתחלף איתי לכמה דקות?" מיהרתי להסכים. שכני למושב החדש, חרדי מבוגר, חרפ עמוקות, ואני הצטרפתי אליו כעבור כמה דקות קריאה.
כשהתעוררתי, תא הנוסעים היה חשוך. נראה היה שכולם ישנים, עד ששמעתי מלמול מקדימה. דן ודלית התלחשו כשראשיהם כמעט צמודים. עשיתי את עצמי ישן וניסיתי להקשיב.
לא שמעתי כלום, אולי מפני ששפתיהם נצמדו ולשונותיהם היו עסוקות. ואז דלית לחשה לו משהו, הזדקפה, הביטה מסביב, וכשהשתכנעה שאין עדים מיהרה לחדר השירותים הקרוב. דקה אחר כך הבחנתי מבעד לעפעפי בראשו המקריח של דן כשהוא סוקר את הסביבה. צעד וחצי, והופ! הוא נבלע בתא שבו הסתגרה דלית. זה לקח להם פחות מחמש דקות, ואחר כך הם חזרו למושבים והמשיכו בהחלפת רוק הדדית.
חוץ משתי קימות לשירותים השניים לא משו זה מזו עד לנחיתה. אני התעמקתי באוכל, צפיתי בסרט ואפילו עבדתי קצת. ביציאה אמרתי לדן שלום חטוף ופניתי לענייני. שכחתי ממנו עד לשבוע שעבר, כשקראתי באחד ממדורי המינויים על קידומה של דלית לדרגת מנהלת חטיבה. כתבו עליה שהיא ידעה לקרוא נכון את השוק ולהשקיע לפני העליות. מה שנכון.
מועדון 10,000 הרגל
אבי פרימו
16.8.2009 / 12:31