לפרה החולבת קוראים פרטנר

בשבוע שעבר ביצע אילן בן-דב את עסקת חייו. הוא רכש את חברת הסלולר החזקה בישראל - פרטנר.

הרכישה בוצעה במחיר גבוה עם מינוף אדיר, אך בכל זאת בן-דב לא מודאג. הוא יודע שהבנקים בישראל יעמידו לו הלוואות ענק ואף ירכשו מניות בחברה. בנק לאומי ובנק המזרחי-טפחות עומדים להיות המממנים הגדולים של העסקה, ויש גופים פיננסיים נוספים שמוכנים להשקיע. האם אין הם חוששים מהסיכון? מדוע הם רצים לממן את העסקה?

התשובה מלמדת הרבה על ענף הסלולר בישראל, ענף שנשלט על ידי שלוש חברות שמהוות קבוצת ריכוז עם כוח שוק גדול. בענף אין תחרות רבה, ולכן החברות יכולות להרשות לעצמן לא להתחרות על המחיר, אלא רק על השיווק והשירות. לכן מחירי הסלולר בישראל גבוהים מדי, והלקוח אפילו לא יודע על מה הוא משלם בדיוק.

בחברות הסלולר עובדים בשיטת "מצליח". מחייבים אותך בשירותים שונים, כמו שירות בדיחות שלא הזמנת או מזכירה אלקטרונית שלא רצית; אם שמת לב והתלוננת, יפסיקו לך את השירות; אם לא - תמשיך לשלם שנים עבור שירות שלא הזמנת.

משום שהלקוח מקבל חשבונות לא ברורים, בלי הסבר על המסלול שבחר ובלי פירוט ברור, הוא לא יודע על מה הוא משלם, וחברות הסלולר חוגגות. חבל שהממונה על ההגבלים העסקיים, רונית קן, לא כופה על החברות גילוי נאות.

המצב הזה ידוע היטב לבנקים. לכן, הם מבינים שבישראל חברת סלולר היא מכרה זהב. לכן הם יעמידו לבן-דב אשראי עצום לרכישה. מה שקורה כאן הוא שקבוצת ריכוז אחת (הבנקים) תעמיד אשראי לקבוצת ריכוז שנייה (הסלולר) - ושתי הקבוצות ימשיכו לצחוק כל הדרך אל הבנק.

ועוד הערה על עסקת פרטנר: בעיתונים נכתב שהחברה נמכרה לפי 10.4 מיליארד שקל, אך זה לא מדויק. החשבון נעשה לפי מה שישלם בן-דב עבור 51% מהחברה (5.3 מיליארד שקל) - בלי להתחשב בפרמיית השליטה. אבל צריך להתחשב בה. אם נניח שפרמיית השליטה בפרטנר שווה 5%-6% מהעסקה (כלומר כ-300 מיליון שקל), אזי שוויה של פרטנר מגיע ל-9.8 מיליארד שקל.

תשלום עבור פרמיית שליטה הוא דבר מקובל, כי השליטה תאפשר לבן-דב למנות את עצמו ליו"ר החברה, לקבוע את מדיניותה ולבחור מנכ"ל. הוא יכול באותה הזדמנות למשוך לעצמו משכורות עתק ואף לבצע עסקות בעלי עניין - וכל זה שווה כסף רב.