העליון: לעורכי דין מותר להשמיץ בתוך כתלי בית המשפט

האם אמירות פוגעניות שנאמרו על ידי עורכי דין במהלך דיון משפטי הן עילה לתביעת דיבה, או שמא חלה עליהן חסינות מוחלטת מתביעה? בשאלה זו, שבתי המשפט המחוזיים נחלקו בה בשנים האחרונות, עסק היום פסק דינו של בית המשפט העליון. התשובה: החסינות מוחלטת.



עו"ד פואד חיר עירער על פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל אביב מינואר 2007. בתביעה שהגיש נגדו עו"ד עודד גיל, טען האחרון כי באחד הדיונים המשפטיים אמר חיר בבית הדין כי נגד גיל גובש כתב אישום, וכי מתנהלים הליכים משמעתיים להשעייתו מלשכת עורכי הדין. על אירוע זה הגיש גיל תביעת לשון הרע. בבית משפט השלום דחתה השופטת שושנה אלמגור את התביעה וקבעה כי הדברים חוסים תחת ההגנה המוחלטת הקבועה בחוק איסור לשון הרע, הקובע כי פרסום על ידי בעל דין או בא כוחו שנעשה תוך כדי דיון משפטי "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי".



גיל עירער לבית משפט המחוזי, ושם התקבל הערעור בדעת רוב של השופטות אסתר קובו ומיכל רובינשטיין, אשר פסקו כי הגנת הסעיף אינה מוחלטת ואינה חלה על דבר לשון הרע שנאמר בזדון ולא נדרש לגופו של התיק. על פסק הדין עירער חיר לבית המשפט העליון.



השופטים אליעזר ריבלין ויורם דנציגר קיבלו את הערעור, בניגוד לדעת המיעוט של השופט אליקים רובינשטיין. המשנה לנשיאה ריבלין הסביר כי "הליכים משפטיים רבים כרוכים מטבע הדברים בהשמעת דברים לא נעימים לאוזן מצד בית המשפט כלפי המעורבים בהליך, ומצד המעורבים בהליך האחד כלפי השני. בוודאי טוב הדבר שההתבטאויות במסגרת הליך משפטי יהיו מתונות ומתוחמות ככל האפשר, במיוחד אם יש בדברים משום חשש ללשון הרע. אולם התפיסה המשתקפת בחוק איסור לשון הרע היא שאין להגביל את ההתבטאויות תוך כדי ההליך המשפטי באמצעות חוק זה. המטרה היא למנוע מצב שבו הגורמים המעורבים בהליך ירסנו את עצמם יתר על המידה באופן שיחבל בתקינות ההליך".



ריבלין הוסיף כי הטיעון שיש להטיל סייג על החסינות, שכן חסינות מוחלטת עלולה להוביל להידרדרות בחומרת ההתבטאויות המושמעות בגדרי דיון משפטי, הוא טיעון במישור הדין הרצוי. אולם הדין המצוי אינו כולל כל הגבלה על החסינות. השופט הוסיף כי "אפילו היינו סוברים כי במישור הדין הרצוי אין זה ראוי שההגנה המוחלטת תהא מוחלטת... עניין הוא למחוקק לענות בו".



לדבריו, "ברי לחלוטין כי המחוקק ביקש לחסום את כניסתו של חוק איסור לשון הרע לאולם המשפט (במובן הרחב), וזאת ככל הנראה מתוך השקפה שסדקים במחסום עלולים להחדיר מורא ללב המשתתפים בדיון המשפטי ולהקשות עליהם למלא את תפקידם. אין בית המשפט יכול ואין זה ראוי שיצוק אל החוק תוכן רצוי, לדעתו, העומד בניגוד ברור לכוונה המפורשת של המחוקק. במקרה זה, כאמור, הבהיר עצמו היטב המחוקק הן בדרך החיוב הן בדרך השלילה - וכל ניסיון להתנער מכוונת המחוקק אינו ראוי. חזרה, ולו יותר מפעם אחת, על פרשנות שאין לה דבר וחצי דבר עם לשון החוק ועם התכלית שיחד לו המחוקק - אין בה כדי להכשיר פרשנות אסורה".



לפיכך נפסק כי מאחר שהדברים נאמרו במסגרת ההליך המשפטי, חלה עליהם הגנת הסעיף ולכן לגיל אין עילת תביעה נגד חיר.



לשכת עורכי הדין, באמצעות עו"ד אמיר רוזנברג, הצטרפה להליך ותמכה בעמדתו של חיר כי מדובר בחיסיון מוחלט. לדעתה, פתיחת שערים להגשת תביעות על הנאמר תוך כדי דיון תביא לפגיעה קשה בעבודת עורכי הדין וללחץ בלתי הוגן עליהם בעבודתם. לטענתה מטרת הליכי לשון הרע אינה להתמודד עם תרבות הדיון, ויש להימנע ממה שירתיע עורכי דין במילוי תפקידם.



השופט רובינשטיין סבר בדעת מיעוט כי הגנת הסעיף אינה מוחלטת ולא תחול ב"מקרים הקיצוניים של השתלחות משמיצה, שברי לגביהם כי לא היה בהם כל צורך לשם הדיון בתיק בבית המשפט".