ערוץ 10: כסף או ערכים

>> הדרך הקלה לתאר את איום הסגירה המרחף מעל ערוץ 10 היא להגיד "זה הכל כסף", ולצאת ידי חובתנו. אפשר לספר את הסיפור הזה דרך מספרים וסכומי כסף, תמלוגים, חובות, דו"חות של ועדות וחוות דעת מקצועיות, אבל אפשר גם לספר אותו דרך הערכים שהפרשה הזאת מעמידה למבחן. מאחורי כל שקל וכל התבטאות בסיפור הזה יש יצרים ואגו ומאבקים ומה לא, אבל נניח לרגע את אלה בצד ונתייחס לערכים העומדים כאן למבחן, לאו דווקא לפי סדר חשיבות.



תחרות

סגירתו האפשרית של ערוץ 10 לא תמוטט את הדמוקרטיה הישראלית, אבל היא בהחלט חדשות רעות לפלורליזם, ליצירה ולתחרות.



קיבוע מעמדו של ערוץ 2 כמונופול מוחלט בטלוויזיה המסחרית יפגע בצרכני הטלוויזיה, ביוצרים, בעיתונאי הטלוויזיה ובמפרסמים. לכן, כל פתרון צריך להביא בחשבון שגם ביום שאחרי יהיה כאן ערוץ טלוויזיה מסחרי נוסף לערוץ 2, שיספק אלטרנטיווה. השאלה מי יפעיל את הערוץ פחות חשובה.



נכון שלתחרות יש לעתים היבטים ילדותיים שמחבלים במגוון, ומספקים לצרכן אותה סחורה בדיוק (שתי תוכניות ריקודים, שתי תחרויות בישול וכו'), אבל זה חלק מהמחיר של תחרות. השורה התחתונה היא שכל מתחרה מתאמץ יותר, משקיע יותר, מתייעל ועובד כדי לכבוש את צופיו, גם אם לפעמים יוצאות תחת ידיו תוצאות עקומות.



קשת היא השחקן המוביל בשוק הטלוויזיה בעשור האחרון - מאז שערוץ 10 החל לפעול - כי ככה עובדת תחרות: שחקן חדש מעיר שחקנים שבעים ורדומים. קשת נהפכה למכונת רייטינג ומזומנים בזכות ניהול מוצלח וכישרון, אבל גם בגלל שהיה לה יריב שאיים עליה והניע אותה להצליח.



סגירת ערוץ 10 תפנה הכנסות של כמה מאות מיליוני שקלים לשאר אמצעי התקשורת בישראל, וזו סיבה מספיק טובה בעבור כמה מהם לרצות בנפילת הערוץ. זה אולי טוב לשניים-שלושה אילי מדיה, אבל רק להם. לכל השאר זה רע מאוד.



עמידה בדרישות החוק



אין ספק שערוץ 10 לא עמד בדרישות החוק. ההקלות שהוא מבקש סותרות את הדרישות הבסיסיות שהוצבו כאשר פורסם המכרז להפעלת ערוץ מסחרי נוסף. כאן מתמודדים המדינה והרגולטור עם שאלה כמעט קיומית בעולם העסקים ובניהול הציבורי: מה שווה המלה של ממשלה שמפרסמת מכרז, אבל לא טורחת לוודא שדרישותיו מתקיימות? איך אפשר לנהל מערכת עסקית תקינה, כשגוף שזכה במכרז מפר שוב ושוב את תנאיו? ובעיקר, מה המשמעות של מתן הקלות לשחקן שהפר את דרישות המכרז?



הרי המדינה תפרסם מכרזים רבים נוספים בעתיד, ואם תתפתח כאן שיטה של הגשת הצעות לא ריאליות רק כדי לזכות, ומיד אחריהן הפעלת לחצים להקלות של תנאי המכרז - ניכנס לתסבוכות בלתי אפשריות. ממילא כל מכרז ממשלתי משמעותי מתגלגל איכשהו לבג"ץ בגלל חוסר שביעות רצון של המפסידים. ערוץ 10 כבר זכה לכמה הקלות בעבר, והוא ממשיך לדרוש הקלות. זה טוב כמובן לערוץ עצמו, אבל מקבע כללי משחק בעייתיים ומפוקפקים בהתמודדות על מכרזים ציבוריים.



סמכות הרגולטור



תלונות על תפקוד רגולטורי לקוי בישראל ניתן לשמוע מכל מגזר, בכל ענף ומכל צד אפשרי. הבעיה העיקרית של הרגולציה בישראל בכלל, ושל שוק הטלוויזיה בפרט, היא העובדה שהיא לא מדברת בקול אחד, אלא בכמה קולות. גם כאשר היא מדברת בקול אחד, היא עושה זאת בלחש, ברמזים, בקריצה או בהרמת גבה, אבל לא בקול ברור וחזק.



רגולטורים רבים סבורים שדי ברמיזה כדי להניע מהלכים. הם רוצים למלא את תפקידם, אך גם לשמור על יחסים טובים עם מפוקחיהם. אלא שהדברים לא עובדים כך במגזר העסקי. נהפוך הוא. עצימת העין כלפי הפרה של החוק, כפי שעשתה הרשות השנייה לא פעם ולא פעמיים במהלך חייו של ערוץ 10, נוצלה היטב על ידי מנהלי הערוץ ובעליו.



גמגום והיסוס באכיפה רגולטורית גורמים למפוקחים לפתח ציפיות מוגזמות שאפשר יהיה לסגור את העניין בשקט ובזול. וכשזה קורה פעם אחר פעם, יש בסיס מוצק מצד המפוקח לצפות להקלות - ומכאן מתחילה ההידרדרות.



הרשות השנייה משלמת עכשיו את מחיר התסבוכת של ערוץ 10, בין השאר משום שהיא לא דאגה לאכוף את דרישותיה בזמן ולפעול נגד ההפרות. היא טיפחה במו ידיה נורמה של זלזול בחוק, וכעת היא מתמודדת עם המפלצת שיצרה.



שכר ועונש



זה העניין המסובך יותר בסיפור של ערוץ 10 ושל הטלוויזיה המסחרית בכלל. מדובר בשוק חופשי לכאורה, שבו אפשר לשלם משכורות עתק לכל טאלנט תורן - אך מנגד, הזכיינים פועלים עם יד אחת קשורה בנוגע למחויבויות שלהם.



האם ענף שבו חלק מהותי מהיקף ההוצאות נקבע על ידי הרגולטור הוא אכן שוק חופשי? שאלה זו חשובה, כי בשוק חופשי אמיתי יש מנגנון של שכר ועונש: הצלחת? הרווחת; נכשלת? תפנה את המקום לאחרים.



ערוץ 10, בגלגולי הניהול והבעלות שליוו אותו מיום הקמתו, נכשל. חד וחלק. הוא לא הצליח ליהפך לעסק רווחי ויציב עד כה, עשה טעויות מרות בדרך, ואפילו בעליו, יוסי מימן, הודה יותר מפעם אחת: "עשינו את כל הטעויות האפשריות". לפי כללי השוק החופשי, צריך להניח לערוץ 10 במתכונתו הנוכחית לנפוח את נשמתו, אם הוא לא עומד בדרישות החוק. אבל זה לא בדיוק המצב.



עסק שבו הרגולטור מכתיב חלק נכבד ממבנה ההוצאות אינו יכול להיחשב לשוק חופשי, ולכן מנגנון השכר והעונש כאן מסובך יותר לביצוע, בעיקר אם מביאים בחשבון שפרסום מכרז חדש ילווה בשינוי מהותי של הדרישות הרגולטוריות.



היתכנות כלכלית



הטלוויזיה היא לא עסק רגיל, אלא מכשיר רב עוצמה ליצירת דעת קהל, להשפעה על ההמונים ולפיתוח היצירה המקורית. השפעתה על התרבות, על הפלורליזם ועל חופש הביטוי מקנה לה כעסק חשיבות גדולה יותר מזו של מפעל לייצור ברגים או נעליים.



אבל כשמפעלים כושלים מבקשים סיוע מהמדינה, עובדי מפעל הברגים לא פחות חשובים מעובדי הטלוויזיה. סיוע לעסקים במצוקה צריך להביא בחשבון את ההיתכנות הכלכלית בהפעלתם ואת העלות הנדרשת ביחס לתועלת.



ערוץ 10 שרף עד היום יותר מדי כסף ולא הצליח ליהפך לעסק רווחי. לפני שפורסים חובות, דוחים אותם או פוטרים את הערוץ ממחויבויות, צריך לשאול באילו תנאים (אמיתיים, לא משאלות לב) אפשר לקיים כאן ערוץ מסחרי נוסף ומהו המחיר הנדרש לשם כך. בלי בדיקה כזו, ערוץ 10 ושוק הטלוויזיה ימשיכו לדשדש בין אשליית התהילה, הפרסום והרווח שהוא מטפח ומספק, לבין המציאות העגומה של איום סגירה תמידי.



? נ.ב.



האם טאלנט בטלוויזיה יכול להשתכר 100 אלף שקל ויותר בחודש? בסבך הסוגיות הקשורות למצבו של ערוץ 10, זו אחת השאלות הכי מדוברות, שהרי אין קל מלהיטפל לתלוש המשכורת של מישהו אחר.



שאלת פערי השכר הגדלים והולכים בישראל היא סוגייה בפני עצמה, אבל אין סיבה שעיתונאים או כוכבי בידור לא יזכו לשכר גבוה בהתאם לכישרונם ולביקוש לו. השאלה הרלוונטית במקרה הזה היא אם ערוץ מפסיד ששרף יותר ממיליארד שקל עד כה יכול להרשות לעצמו לשלם משכורות עתק, ובמקביל להתנער ממחויבויותיו ולבקש הקלות והנחות.



המתכון של הוצאות גבוהות על תוכן, שנקבעות על ידי הרגולטור, והוצאות שכר גבוהות - אינו מאפשר לערוץ להרוויח או להתאזן. כך שלא מדובר בשאלה ערכית, אלא בשאלה פונקציונלית. משמע, מי שיכול להרשות לעצמו - שישלם.