הזומבים שבוושינגטון

>> המחלוקת אודות אפשרות של "מערכת בריאות ציבורית" מעוררת חשש בכמה מובנים, אך ככל הנראה המובן המדכא ביותר עבור הפרוגרסיוויים שבינינו, הוא האופן שבו מתנגדי הרחבת אפשרויות הבחירה בתחום שירותי הבריאות צוברים תמיכה. בקונגרס, גם אם לא בקרב הציבור, הם מצליחים רק באמצעות חזרה שוב ושוב על המנטרה כי מערכת בריאות ציבורית, תהיה, למרבה חלחלתם, תוכנית ממשלתית.

נראה שהרייגניזם עדיין שולט בוושינגטון - אידיאולוגיה שלפיה התערבות ממשלתית היא תמיד דבר רע, והכי טוב להותיר את המגזר הפרטי לנהוג כאוות נפשו. קראו לי תמים, אך אני קיוויתי כי כישלון הרייגניזם במציאות יהרוג אותו. מתברר כי זוהי דוקטרינת זומבי: אף שהיא אמורה למות, היא ממשיכה לחזור לאחר המוות.



בואו נדון רגע בשאלה מדוע הגיע הזמן לשים קץ לעידן רייגן. קודם כל, עוד לפני המשבר הנוכחי, הכלכלה הרייגניסטית לא הצליחה לספק את המובטח. זוכרים איך הורדת המס על בעלי ההכנסות הגבוהות ומגמת הדה-רגולציה ששיחררה את "הקסם של השווקים" היו אמורים לשפר את התוצאות עבור כולם? זה לא קרה.



כמובן, העשירים נהנו מכך מאוד: ההכנסה הריאלית של המאיון העליון בארה"ב גדלה פי 7 ב-1980-2007, אך ההכנסה הריאלית של המשפחה החציונית עלתה ב-22% בלבד - פחות משליש מהצמיחה שלה ב-27 השנים שקדמו לתקופה זו. יותר מכך, מרבית הגידול בהכנסתם של אמריקאים מהשורה הגיעה בימי קלינטון. הנשיא ג'ורג' וו. בוש, שהיה הנשיא הרייגניסט הראשון שנהנה מקונגרס רפובליקאי, גם זכה לכבוד המפוקפק של הנשיאות הראשונה מאז הרברט הובר שבה המשפחה הטיפוסית כלל לא נהנתה מצמיחה בהכנסתה. וכמובן, יש את הנושא הפעוט של המיתון החמור ביותר מאז שנות ה-30 בארה"ב.



אפשר לדבר ארוכות על האסון הפיננסי של השנתיים האחרונות, אך הגרסה המקוצרת פשוטה: פוליטיקאים השבויים באידיאולוגיה הרייגניסטית פירקו את הרגולציה שנחקקה בתקופת הניו דיל של רוזוולט. רגולציה זו הצליחה למנוע משברים בנקאיים במשך יובל, אך הרייגניסטים האמינו שהשווקים הפיננסיים יכולים להתמודד עם בעיות בעצמם. ההשפעה היתה חשיפת המערכת הפיננסית לסכנת משבר בנוסח שנות ה-30 - והמשבר אכן הגיע.



"תמיד ידענו שאינטרסנטיות יהירה היא רעה מוסרית", אמר פרנקלין דלאנו רוזוולט ב-1937. "אנחנו יודעים כיום כי היא גם מהווה כלכלה רעה", הוא הוסיף. בשנה שעברה, נאלצנו ללמוד את לקח זה מחדש. אך האם באמת למדנו אותו?



הדבר המדהים לגבי המצב הפוליטי הנוכחי בארה"ב הוא שבמידה רבה דבר לא השתנה. הדיון על הקמת מערכת בריאות ציבורית מדכא באיוולתו. מתנגדי ההצעה - לא רק רפובליקאים, אלא גם דמוקרטים - לא הציעו שום טיעון נהיר נגדו. הסנאטור הדמוקרטי בן נלסון למשל, הזהיר כי אם תהיה אפשרות לביטוח בריאות ציבורי, אמריקאים יעדיפו אותו על פני ביטוח פרטי - דבר שהוא מתייחס אליו כדבר רע בהכרח, ולא חושב על האפשרות שהביטוח הממשלתי עשוי למעשה להיות טוב יותר מהפרטי.



אך גם בזירות אחרות אפשר לראות דיון דומה. המאמצים להדק את הרגולציה על הבנקים מאבדים מכוחם הראשוני, בעוד מתנגדי הרפורמה מצהירים כי הגברת הפיקוח תגביל את החדשנות הפיננסית - וזאת לאחר שלפני חודשים ספורים בלבד פלאי החדשנות הפיננסית הובילו את המערכת הפיננסית אל סף קריסה - שנמנעה רק בזכות הזרמת כספים רבים מצד משלמי המסים.



מדוע רעיונות הזומבי האלה מסרבים למות? חלק מהתשובה היא שיש הרבה כסף מאחוריהם. "קשה מאוד לגרום לאדם להבין משהו כאשר המשכורת שלו - או התרומות לקמפיין שלו - תלויות בזה שהוא לא יבין", אמר בשעתו הסופר אפטון סינקלר. סנאטורים דמוקרטים כמו נלסון או הסנאטור מקס באוקוס, נהנים מסכומים עצומים המועברים אליהם ממגזר הביטוח, והם יוצרים חומת מגן נגד כל ניסיון רפורמה שכזה.



אך חלק מהאשמה נופל גם על הנשיא ברק אובמה, ששיבח את רייגן בעת הפריימריז של המפלגה הדמוקרטית, ונמנע עד כה להתנגח בפונדמנטליזם האנטי-ממשלתי. אירוני, כשחושבים על זה, מכיוון שחלק ממה שסייע לרייגן להיות אפקטיווי, היה העובדה שהוא ניסה לשנות לא רק את חוקי המס של ארה"ב, אלא את החשיבה שלה.



כיצד כל זה יסתיים? אני לא יודע. אך קשה להימנע מהתחושה כי אנו מחמיצים הזדמנות חיונית, וכי אנו נמצאים בנקודת מפנה - אך לא מצליחים לעשות את הסיבוב.



הכותב הוא פרשן בכיר ב"ניו יורק טיימס" וכלכלן זוכה פרס נובל