דרור אלוני, בית הספר הפרטי חברותא

"מתחת לתלבושת האחידה דופקים 100 לבבות שונים, וכל אחד מהם - קושי אחר, עבודה אחרת, דאגה וחשש אחרים. 100 ילדים - 100 אנשים, אשר לא 'אי פעם', לא 'עדיין לא', לא 'מחר', אלא כבר... עכשיו... היום - אנשים הם". הציטטה הזאת, מבית מדרשו של יאנוש קורצ'אק, מתנוססת בראש האתר של בית הספר הפרטי חברותא, פרי יוזמתו של דרור אלוני. 100 לבבות שונים, ועוד מיליון וחצי לבבות סוג ב' שלהורים שלהם אין 2,900 שקל בחודש לשלם עבור חינוך איכותי, עבור "עבודה אחרת" ועבור "דאגה".



בתי ספר הזוכים לתמיכה חלקית של משרד החינוך וממומנים על ידי הורים ותורמים קיימים כבר שנים(בחינוך הדתי ובזרמים הדמוקרטיים והאנתרופוסופיים). חברותא חריג בנוף המקומי בהיותו בית ספר פרטי מן המסד עד הטפחות. דרור אלוני, בנה של שולמית אלוני, מכהן כראש המועצה המקומית כפר שמריהו וניהל בעבר את גימנסיה הרצליה לאחר שסיים קריירה בחיל הים. את בית הספר יזם עם שותפים נוספים בשנה שעברה כיו"ר הדירקטוריון.



הפינוקים בו הם רבים: מורים בעלי תואר שני ומעלה, כיתות של עד 25 תלמידים, ארוחת צהריים חמה ואיכותית מקייטרינג, שיעורי העשרה מגוונים ואפשרות להתחיל לצבור נקודות אקדמיות. בשבוע הבא ייפתח המחזור הראשון, ובו כ-100 תלמידים בכיתות ט' ו-י', שילמדו באווירה פסטורלית במתחם מכללת רופין הסמוך לצומת השרון.



המוסד מצהיר על עצמו כ"בית ספר למנהיגות ולתרבות". מהשילוב בין בית ספר לעשירים ומנהיגות עולה ניחוח שקשוקה, שמעורר את התהייה אם מנהיגים הם אלה שנולדו עם כפית כסף בפה. ברמת החי"ל בתל אביב פועל תיכון רועי קריב שנקרא על שם בעליו יבדל"א, שהוא הנהנה העיקרי ממנו. השיעורים הם שיעורים פרטיים או בקבוצות קטנות. הקירות חפים מגרפיטי ועמוסים סיסמאות מעודדות הצלחה. השירותים נקיים. אין שם ערסים ואין ונדליזם. תלמידים לא יושבים משועממים בשיעור, שולחים אס.אם.אסים או משרבטים במחברת קריאות נואשות לעזרה. ומה הפלא, ההורים שלהם משלמים על כל שיעור 160 שקל. הרי צריך שלילד תהיה תעודת בגרות.



אבל בתיכון רועי קריב, מקומם ככל שיהיה בהיותו פינוק לעשירים בלבד, אף אחד לא מדבר על חינוך ערכי. המטרה היא תעודת בגרות. אולי בגלל זה הצרימה שבחברותא זועקת יותר. רוצים ערכים? תשלמו. רוצים להיות מנהיגים? תשכנעו את אבא ואמא לפתוח את הארנק. כל השאר ישננו כמו תוכים וילמדו להיות מונהגים. אנחנו סוג א'. כל השאר סוג ב'. זהו כנראה הערך הברור ביותר שחברותא תצרוב בתודעתם של בוגריה, כתוצר לוואי של היותה בית ספר פרטי אליטיסטי.



וכאן הטרגדיה: אלוני לא יזם את חברותא מתוך כוונות רעות. הוא משוכנע בוודאי שהוא עושה דבר טוב. הוא יוצר מסגרת חינוך איכותית באמת, וחינוך איכותי באמת, מה לעשות, דורש משאבים שמשרד החינוך לא מסוגל לספק. קשה להאמין שאלוני יתנגד להעתקת המודל החינוכי של חברותא לכל המערכת, אבל אתם יודעים איך זה, אי אפשר לשנות את כל המערכת. בינתיים, נדאג ל-100 לבבות, שהם גם, לגמרי במקרה, 100 כרטיסי אשראי.



כי ביום פקודה, אז יש את ההורים שצועקים על המחנכת, כי בכך מסתכמות האפשרויות שלהם לשיפור החינוך של ילדתם או ילדם, ויש את אלה שבוחרים באלטרנטיבה יקרה, או רחוקה, ומוותרים על אוטו חדש, או על נסיעה לחו"ל, או על שעות שינה, או על פיליפינית לסבתא, ויש את אלה שבוחרים באלטרנטיבה יקרה בלי לוותר על כלום. דרור אלוני בסך הכל העניק להם אפשרות נוספת, כמו לחם ארז לעומת לחם אחיד. רק שלחם ארז לא מסובסד.