מחסור בנפט? אין דבר כזה

ניו יורק טיימס



>> זוכרים את תיאוריית "שיא הנפט", זו שטענה שבשלב כלשהו התנאים הגיאולוגיים יביאו באופן בלתי נמנע לירידה בתפוקת הנפט ואולי אף לקטסטרופה כלכלית? ובכן, בדיוק כשחשבנו שקריסת מחירי הנפט מאז הקיץ שעבר תשים קץ לדיבורים מעין אלו, הגיע פאטין בירול, הכלכלן הבכיר של קרן המטבע העולמית, והתעקש על כך שתפוקת הנפט עשויה להגיע לשיאה בתוך עשור, עשור מוקדם יותר מהתחזיות הקודמות (אף כי כמה פסימיסטים נלהבים סבורים כי נקודת האל-חזור חלפה כבר לפני שנים).

כמו תיאוריות מלתוסיות, שלפיהן אוכלוסיית העולם גדלה בקצב מהיר יותר מקצב ייצור המזון וכתוצאה מכך כמויות המזון בעולם יצטמצמו משמעותית - גם את תיאוריית שיא הנפט קידמה קבוצה נחושה של מדענים והדיוטות, שביססו את תחזיותיהם על ניתוח נתונים קלוקל ועל פירוש שגוי של החומרים הטכניים. ואולם משום שאמצעי התקשורת - כמו דמויות ציבוריות מפורסמות כגון שר האנרגיה לשעבר של ארה"ב ג'יימס שלזינגר ואיל הנפט טי בון פיקנס - התייחסו לתיאוריית שיא הנפט ברצינות רבה, הציבור החל לדאוג.



בחינה מדוקדקת של העובדות מגלה כי מרבית הטיעונים בנוגע לשיא תפוקת הנפט מבוססים על מידע אנקדוטלי, הפניות מעורפלות ובורות בנוגע לאופן שבו תעשיית הנפט מוצאת שדות חדשים ומפיקה נפט. הדבר הומחש פעמים רבות: מייסד ההתאחדות לחקר שיא הנפט טען לראשונה ב-1989 כי השיא כבר מאחורינו, ושלזינגר טען עשור מאוחר יותר כי תפוקת הנפט לא תוכל לעלות באופן משמעותי בעתיד.



עוד יהיו תגליות



בירול אינו היחיד שדואג. אחד התומכים המפורסמים בתיאוריית שיא הנפט, הסופר פול רוברטס, נדהם באחרונה לגלות כי הנוזל שמגיע משדה הנפט גוואהר שבסעודיה, מאגר הנפט הגדול בעולם, מורכב מ-35% מים וכי שיעור המים בו עולה. אך זו אינה בעיה - הגידול בשיעור המים נגרם משום שהסעודים מזרימים מי ים לשדה כדי לשמור על לחץ גבוה ולהקל על תפוקת הנפט. הממוצע העולמי למים בשדות נפט מוערך בשיעור של עד 75%.



יועץ ומשקיע מפורסם בשם מתיו סימונס, העלה חששות בנוגע לכך שמהנדסי הנפט משתמשים ב"לוגיקה רכה" (פאזית) כדי להעריך את כמויות הנפט הנותרות במאגר. אך הלוגיקה הפאזית היא שיטת תכנון שנמצאת בשימוש עוד מאז שלמדתי באוניברסיטה, במצבים שבהם הגורמים מעורפלים ומשתנים - ממדעי הטבע ועד ליחסים בינלאומיים - וזקפה לזכותה הצלחה בתחום גיאולוגיית הנפט.



ואולם אלו רק הטיעונים שהועלו באחרונה. חסידי תיאוריית שיא הנפט מבססים את מסקנותיהם בעיקר על שלושה טיעונים: העולם מגלה רק חבית אחת לכל שלוש או ארבע חביות שנצרכות; חוסר יציבות פוליטית במדינות שמפיקות נפט מציב אותנו בסכנה חסרת תקדים של סגירת הברזים; ועד כה השתמשנו במחצית משתי טריליון חביות הנפט שנמצאות בכדור הארץ.



בואו נתייחס לטיעון לגבי קצב גילוי הנפט: זוהי הצהרה שמשקפת את הבורות לגבי המונחים המקובלים בתעשייה. כשמתגלה שדה נפט חדש, הוא זוכה להערכת גודל שמצביעה על הערכת כמות הנפט שניתן להפיק ממנו באותה עת. ואולם בחלוף השנים, ההערכות מתעדכנות כלפי מעלה, בין אם משום שמתגלים כיסי נפט רבים יותר בשדה, ובין אם משום שטכנולוגיה החדשה מאפשרת להפיק נפט שקודם לכן לא היה ניתן להפיק. מכיוון שגיאולוגים של נפט אינם מדווחים על עדכון התחזיות בשדות הנפט הקיימים כ"תגליות חדשות", נוטים חסידי תיאוריית שיא הנפט להתעלם מכך. השילוב של התגליות החדשות עם עדכוני הנפט הקיים בשדות ישנים יותר עומד בקצב תפוקת הנפט זה שנים רבות.



"הנפט הקל" שהלך לאיבוד



טיעון דומה - שה"נפט הקל" נגמר וכי הפקת הנפט עומדת להיות קשה ויקרה יותר - הוא טיעון ריק ולא רלוונטי. הקודחים באיראן לפני 100 שנה לא חשבו שעבודתם קלה, ולא ניתן להשוות בין התעשייה הממוכנת והממוחשבת של ימינו לבין משאבות הנפט המונעות על ידי פרדות של המאה ה-19. מאות שדות שמפיקים "נפט קל" כיום הם כאלה שנחשבו לאבודים בעבר.



כשנחשפות הטענות השגויות מבחינה גיאולוגית של חסידי תיאוריית שיא הנפט, הם פונים לטיעון לפיו יש להביא בחשבון את חוסר היציבות הגיאו-פוליטית של ימינו. אך הסיכונים הפוליטיים אינם חדשים: בתחילת המאה ה-20 אחד ממנהיגי ארגוני העובדים הקומוניסטיים של תעשיית הנפט בבאקו, בירת אזרבייג'אן, היה לא אחר מאשר יוזף סטאלין.



משברי הנפט ב-1973 וב-1979 הובילו למחירים מרקיעי שחקים, וכמעט כל מומחי הנפט טענו שהסיבה האמיתית היא נדירות המשאב וכי מחירי הנפט בעתיד רק ימשיכו לעלות. אך נראה שהמחירים עצמם לא שמעו את התיאוריה, ומחיר חבית נפט רק ירד והלך מאז במשך שני עשורים.



אך אולי הטענה המטעה ביותר של חסידי התיאוריה היא שכדור הארץ התברך רק בטריליון חביות בנות השגה של נפט. לאמיתו של דבר, הקונצנזוס בקרב הגיאולוגים הוא שישנן כ-10 טריליון חביות אי שם. לפני 100 שנה רק 10% מהן נחשבו בנות השגה, אך ההתקדמות הטכנולוגית איפשרה לנו להציל 35% מהחביות - כ-2.5 טריליון חביות - בדרכים משתלמות כלכלית. והדבר אפילו לא כולל מקורות פוטנציאליים כגון חולות נפט, שבעתיד אולי נוכל לנצל באופן יעיל.



עדיין יש נפט בשפע והמחירים צפויים לרדת לרמות ההיסטוריות של 30 דולר לחבית, כאשר תתחיל התפוקה בשדות הנפט החדשים שהתגלו מול חופי מערב אפריקה ואמריקה הלטינית, מזרח אפריקה, ואולי אפילו מונטנה וצפון דקוטה. אך ייתכן שזה לא מה שיעצור את הקולות שמשכנעים את קובעי המדיניות בוושינגטון וביתר העולם שמחיר הנפט, בהיותו משאב מוגבל, חייב לעלות.



אין הכוונה לוותר על חיפוש מקורות אנרגיה יעילים ונקיים - מדוע שלא נרחיב את האפשרויות שלנו? אך אל לנו להיכנע לאיום הכוזב של היעלמות הנפט ולהקצות סכומים מכספי הממשל לטובת תוכניות פזיזות לאנרגיה מתחדשת או להטיל מגבלות יקרות ובלתי נחוצות על הציבור, שבין כה וכה מתקשה להתמודד עם המצב הכלכלי הקשה.