בין 30 ל-41 תלמידים. זהו, סביר להניח, מספר התלמידים המצטופפים יחד עם ילדיכם בכיתה החדשה, שזה עתה הוא החל ללמוד בה. אם נדמה לכם שזוהי המציאות החינוכית בישראל, שאין בלתה, אתם טועים כמובן. בישראל יש בתי ספר שבהם הצפיפות בכיתות היא קטנה לאין שיעור.
הנה, בבית ספר בירושלים, שמבקר המדינה מכנה אותו "בית ספר ט'", למדו ב-2006 110 תלמידים בשמונה כיתות - ממוצע של פחות מ-14 תלמידים בכיתה. אם חשקה נפשכם להצטרף לבית הספר האיכותי הזה אתם יכולים להישאר עם הרצון - בית הספר שייך לזרם של אגודת ישראל. לא רק, אלא שעם 14 תלמידים בכיתה אין צידוק כלכלי לקיומו, תקנות משרד החינוךדורשות מינימום של 22 תלמידים בכיתה כדי לפתוח בית הספר.
משרד החינוך, אם כך, שלל ב-2005 את רישיונו של בית הספר. רישיונו של בית הספר ט' נשלל שוב ב-2006, ושוב ב-2007. איך אפשר לשלול שלוש פעמים ברציפות את רישיונו של בית ספר שכבר נשלל ממנו הרישיון בעבר? ככה זה כאשר יו"ר ועדת הכספים, ח"כ יעקב ליצמן, מרים טלפון לאחראית האגף במשרד החינוך ומבקש ממנה לאפשר לבית הספר להמשיך ולפעול. למותר לציין כי אחראית האגף נענתה לבקשתו של ליצמן שלוש שנים ברציפות. "מנהלת האגף הגיבה לפנייתו של הח"כ כמו לפנייה של כל גורם אחר", הגיב על כך משרד החינוך למבקר המדינה. רוצים גם אתם לנסות להרים טלפון למשרד החינוך ולבקש לאשר לילד שלכם ללמוד בכיתה של 14 תלמידים בלבד?
הארץ כולה רעשה וגעשה לנוכח גילויי הגזענות שהתגלו בבתי הספר החרדיים בפתח תקוה, וסירובם של מנהלי בתי הספר הללו להישמע להוראות משרד החינוך ולקלוט בקרבם תלמידים אתיופים - למרות ש-75% מתקציבם ממומן על ידי משרד החינוך. כל מי שהיה טורח לקרוא את דו"חות מבקר המדינה על תפקוד האגף לחינוך מוכר שאינו רשמי במשרד החינוך, לא יכול היה להיות מופתע פחות. מה שאירע בפתח תקוה הוא פרי הביאושים של עשרות שנים של חוסר פיקוח מכוון של משרד החינוך על בתי הספר המשתייכים לזרם של "מוכר שאינו רשמי" - רוב רובם של בתי הספר החרדיים. המשוואה ידועה: משרד החינוך לא שואל שאלות מיותרות, בתי הספר החרדיים לא משיבים (או משיבים תשובות לא מדויקות), וכך איש אינו יודע מה קורה בתחומי בתי הספר החרדיים, איך הם מנוהלים, מה הם מלמדים, מה הם עושים עם כספי הציבור שנמסרים להם ואפילו - מהי רמת הבטיחות בהם.
כך, החוק אוסר על הפעלתו של בית ספר שאינו עומד בתקנות הבריאות והבטיחות הנדרשות. זו חובה חוקית אלמנטרית, שנועדה להגן על חיי התלמידים, אבל בשטח ההפקר של החינוך החרדי גם היא אינה מקוימת. מבקר המדינה, בדו"ח ממארס 2008, מדווח על חמישה גני ילדים השייכים לרשת של אגודת ישראל שבהם התגלו ליקויי בריאות. מנהלי הרשת דיווחו למשרד החינוך כי הליקויים תוקנו, ובהתאם ניתן להם אישור להמשיך ולפעול. בדיעבד, העלתה ביקורת נוספת של משרד הבריאות כי הליקויים לא תוקנו כלל.
גם סופרמן לא יכול לפקח על 880 גני ילדים
מתברר שכבר ב-2004 התריע משרד הבריאות על "הודעות שווא של רשת אגודת ישראל על תיקון ליקויים". אלא שמסורת של דיווחים לא אמינים של הרשת למשרד החינוך לא גרמה למשרד, חס וחלילה, לפקפק בדיווחים, ולא הביאה את המשרד להגביר את הפיקוח שלו על הרשת. "אפשר היה לצפות כי משרד החינוך ינקוט פעולה כלשהי נגד הרשת, אך הוא לא עשה זאת. ממצאי הביקורת מעלים חשש שמא בחר משרד החינוך לעצום את עיניו נוכח דיווחים לא אמינים", כתב על כך מבקר המדינה.
קל לעצום עיניים כאשר לא מבררים מהי המציאות. על אף שבישראל פועלים 5,100 מוסדות חינוך בזרם של "הרשמי שאינו מוכר", ובהם 668 אלף תלמידים, משרד החינוך לא טרח מעולם למפות את המוסדות הללו וגם לא קבע כמה משרות פיקוח יהיו עליהם. בהיעדר תקן מחייב של מפקחים, מספר המפקחים על הזרם הוא אפסי. ליתר דיוק, כל מפקח בחינוך הלא רשמי מופקד על 880 גני ילדים, או 119 בתי ספר. מאחר שגם סופרמן אינו מסוגל לפקח על 880 גני ילדים בשנה, ברור מאליו כי הפיקוח על מוסדות החינוך במגזר פשוט אינו קיים. "אין במערך הפיקוח הקיים כדי לתת מענה נאות לצורכי הפיקוח על מוסדות החינוך של המוכר שאינו רשמי", כותב על כך מבקר המדינה. "יוצא שהמשרד ויתר, ביודעין, על קיום פיקוח ראוי על מוסדות החינוך הלא רשמי במגזר החרדי".
עם מדיניות מכוונת שכזו, העובדה שמוסדות החינוך בפתח תקוה מצפצפים על משרד החינוך בפרט ועל החוק בישראל בכלל, לא צריכה להפתיע איש.