אז מי אחראי לחידוש הצמיחה?

בנק ישראל עידכן אתמול את תחזית הצמיחה של המשק כלפי מעלה, הן לגבי 2009 והן לגבי 2010. ואמנם נראה שהמשק יוצא מהמשבר העמוק שאליו נקלע לפני שנה.

שר האוצר, יובל שטייניץ, רוצה לקבל על כך את הקרדיט. אין דבר חשוב מזה לפוליטיקאי. חשוב לו איך ישפוט אותו הציבור ואיזו תדמית תיבנה לו. הרי שטייניץ הוא אדם צעיר, ולאחר תפקיד שר האוצר יש לו שאיפות לתפקידים נוספים. במסיבת עיתונאים מיוחדת שכינס שלשום הוא ניסה לייחס לעצמו, ברמיזות קלות, את היציאה מהמשבר. כדי לאשש את דבריו הוא הציג מדד כלכלי חדש בשם "אורות אדומים", שיפורסם מדי חודש ובו פירוט מצב המשק, בעזרת תשעה נתונים מרכזיים.

הבעיה היא שלא מדובר כאן במדד חדש. זהו בעצם אוסף מבולבל של נתונים שנמצא על שולחן שר האוצר כבר שנים. אלה נתונים של הלשכה המרכזית לסטטיטסטיקה ושל גופים דומים בישראל ובעולם. הכל גלוי וידוע, שום דבר לא חדש. שר האוצר הקודם, רוני בר-און, היה מקבל את "המדד" הזה מדי חודש (החל בינואר 2009) כחומר רקע לדיונים באוצר. אבל שטייניץ רוצה לנצל את הנתונים לטובת יחסי ציבור.

ויותר מכך: לבנק ישראל יש כבר מזמן מדד הקרוי "המדד המשולב למצב המשק". זה מדד שנוטל את אותם הנתונים ממש ועושה מהם מדד שמתפרסם מדי חודש. מהמדד הזה ניתן להסיק מהי המגמה במשק: צמיחה או האטה. אז מה רוצה שטייניץ? להתחרות עם מחלקת המחקר של בנק ישראל? בשביל מה הכפילות? בשביל מה הבזבוז?

שטייניץ אף אמר ש"האוצר לא מתכוון לעזור לטייקונים שנקלעו לקשיים". זו הכרזה חשובה שמגיבה על הודעת לב לבייב, בעל השליטה באפריקה ישראל, שאמר שהוא לא בטוח שיוכל לעמוד בהחזר מלא של ההלוואות שנטל מהציבור.

נכון גם ששטייניץ אמר, עם כניסתו לתפקיד, שהאוצר לא יתערב ביחסים שבין מלווים ללווים ולא יסייע לטייקונים. הבעיה היא שבאותה העת צידד שטייניץ בהרחבה חסרת תקדים של מתן ערבויות מדינה. "צוות 100 הימים" שבראשו עמד, המליץ על מתן ערבות מדינה בשיעור של 75%-80% לבנקים ולגופים מוסדיים שיעמידו הלוואות חדשות לחברות שיש להן בעיות אשראי. אז מי אמר שהטייקונים לא יכולים להשתתף באותה חגיגה?

במקביל דאג שטייניץ להגדיל את ערבות המדינה לגיוס הון על ידי הבנקים מ-6 ל-12 מיליארד שקל. אבל הבנקים לא השתמשו באגורה אחת מכך. הם מעדיפים לגייס בכוחות עצמם. שטייניץ גם צידד במתן ערבויות ליצואנים בנפח של 2-3 מיליארד שקל, לשם "עידוד היצוא".

אבל שר האוצר צריך לדעת שמדובר בפטנט מסוכן, כי ערבויות זה כמו תקציב. יום אחד הערבות ממומשת ואז צריך לשלם מיליארדים - וכבר היו דברים מעולם. מתן הערבויות הופך את המדינה לחברת ביטוח ענקית, שיכולה רק להפסיד. לא לחינם ערבות המדינה מוגבלת ל-10% מתקציב המדינה (לא כולל חובות), כלומר ל-25 מיליארד שקל. האם האוצר חרג ממגבלה זו מבלי שידענו?

אם שטייניץ דיבר על לבייב, ראוי לחזור גם למה שאמר בעל השליטה באפריקה ישראל באוגוסט 2008: "אעמוד בכל התחייבויותי, עד לאגורה האחרונה". בדיוק במלים האלה צריך לתפוס אותו.

לבייב הסביר השבוע במסיבת עיתונאים שהטעות שלו היתה הכניסה המסיווית להשקעות בארה"ב. במחצית הראשונה של 2007 הוא האמין שהשוק ירד מספיק ויש כבר הזדמנויות, ולכן רכש נכסים בארה"ב במיליארדי דולרים. כעת הם שווים חצי.

זה נכון גם לגבי השקעותיו ברוסיה ובמדינות בריה"מ לשעבר. גם שם רכש לבייב נכסים רבים במחירים מופרזים, ולא האמין שתגיע מפולת. הוא אפילו האמין שהמפולת שעוברת על ארה"ב לא תגיע כלל לרוסיה. כלומר, יש כאן שורה של טעויות עסקיות חמורות, הנובעות מיהירות ואי הבנת שוק הנדל"ן, שתמיד נתון לגלי עלייה וירידה.

לאפריקה ישראל יש כיום חובות בסך 7.4 מיליארד לקרנות הפנסיה, לחברות הביטוח ולקופות הגמל. אלה החסכונות של עם ישראל לפנסיה. לכן, צריך להתייחס לעניין בזהירות. אפשר לפרק את אפריקה ישראל, למכור את נכסיה למרבה במחיר ולחלק את הכסף בין בעלי החוב. במקרה כזה יקבלו הקרנות והקופות כחצי משווי החוב.

אבל אפשר גם להציל את החברה. אך לשם כך יצטרך לבייב להכניס את היד עמוק לכיס ולהזרים לאפריקה ישראל סכום משמעותי, נניח 2 מיליארד שקל. במקרה זה הוא ייאלץ לממש נכסים פרטיים, כמו מכרות יהלומים, מלטשות יהלומים וגם את הארמון המפואר שלו בצפון לונדון.

ברגע שזה יתבצע, יסכימו בעלי החוב להמיר חלק מחובם, נניח, שוב, 2 מיליארד שקל, למניות. התוצאה תהיה חברה אחרת עם מנוף פיננסי קטן יותר וסיכון נמוך יותר. אז היא תוכל לגייס הלוואות חדשות בבנקים ובשוק ההון, לבצע תוכנית הבראה ולחזור ליזמות ולהשבחה - שלבייב כל כך אוהב.

ערב הכנס הכלכלי השנתי שאירגן המכון הישראלי לדמוקרטיה ביולי, נפגשו ראשי המכון, בראשות ד"ר אריק כרמון, עם בנימין נתניהו כדי לדווח לו על תוכנית הכנס ולשמוע ממנו הערות.

הם סיפרו לו שחלק משמעותי מהכנס ידון בבחינת גודל הממשלה הרצוי. נתניהו הרים ראש ואמר בכעס: "שוב העניין הזה? תפסיקו לדבר כבר על 30 השרים". אך הם הרגיעו אותו ואמרו: "התכוונו לדבר על גודל הממשלה מבחינת חלקה בתוצר, ולא על מספר השרים". ואמנם זה היה הנושא העיקרי בכנס. דובר שם שתקציב הממשלה הרחבה (כולל רשויות מקומיות ואוניברסיטאות) היה 44% מהתוצר ב-2008, ועמדת הכנס היתה שזה גודל ראוי לתקציב הממשלה.

עמדה זו נובעת מכך שהכנס נוהל על ידי המגזר הציבורי, כולל אוניברסיטאות, שיונק מעטיני השלטון. לכן, אם התקציב חס וחלילה יקוצץ והממשלה תתייעל, חלק מההתייעלות עלול לבוא על חשבון המשתתפים בכנס. למשל, מרצים באוניברסיטאות.

אבל נתניהו לא התרשם כל כך. בנאומו בכנס הוא אמר שגם ב-2003 טענו אותם אנשים בדיוק, שהממשלה הגיעה כבר לרמה סבירה של הוצאות, ואין מה לקצץ. אז דובר על 52% מהתוצר. אבל נתניהו קיצץ ועוד איך, וגם הוריד מסים. בר-און, שבא מאוחר יותר, הצליח בשיניים למנוע פריצה תקציבית. התוצאה היתה צמיחה מהירה של 27% בחמש שנים (2004-2008) וחוב ציבורי שירד לרמה של 80% מהתוצר.

אלה בדיוק הסיבות שאיפשרו למשק לעבור את המשבר העולמי הנוכחי במהירות ובפחות סבל ונזק. זה גם הבסיס שעומד מאחורי השיפור בצמיחה, עליה דיווח אתמול בנק ישראל.