שנת הלימודים תש"ס, לפני עשר שנים בדיוק, נפתחה עם 1.6 מיליון תלמידים בבתי הספר ובגני הילדים. מתוכם 1.34 מיליון למדו בבתי ספר המשתייכים לזרם המרכזי של מערכת החינוך - החינוך הממלכתי (כולל ממלכתי-דתי וממלכתי-ערבי). משמע, 84% מהתלמידים למדו אז בחינוך הממלכתי.
עשר שנים חלפו. שנת הלימודים הנוכחית, תש"ע, נפתחה עם כ-2 מיליון תלמידים, מתוכם 1.46 מיליון בזרם הממלכתי - 73% מהתלמידים. בתוך עשור בלבד איבד החינוך הממלכתי 13% מכוחו. היכן לומדים 27% נוספים של תלמידי ישראל? זה אינו סוד גדול. הם לומדים במערכות חינוך פרטיות, הממומנות בכספי משרד החינוך. הכוונה היא לבתי ספר המסווגים כמוסדות פטור, מספר קטן של בתי ספר כאלה, ובעיקר בתי ספר המסווגים כמוסדות של חינוך "מוכר אבל לא רשמי". בתש"ע לומדים בחינוך הלא רשמי ובמוסדות הפטור 538 אלף תלמידים - גידול מספרי של פי 2.5 בתוך עשר שנים.
אין צורך לומר כי הרוב המוחלט של התלמידים בחינוך הלא רשמי הם חרדים, אבל לא רק הם. למעשה, כיום יש בתי ספר ערבים רבים שפרשו מהזרם הממלכתי לטובת הזרם הלא הרשמי, ומגמה חריפה עוד יותר נרשמה בקרב הציבור הדתי-ציוני. גם בציונות הדתית, למרות שהיא מזדהה הזדהות מוחלטת עם התכנים החינוכיים הנלמדים בבתי הספר הממלכתיים-דתיים, כל מי שיכול להרשות לעצמו כבר לומד בבית ספר פרטי. זאת אחרי שבתי הספר הממלכתיים-דתיים רכשו לעצמם מוניטין ירודים כבתי ספר בעלי רמה לימודית נמוכה.
זהו מעגל שלילי שמזין את עצמו: המוניטין של בתי הספר הממלכתיים-דתיים נפגעים. תלמידים דתיים, למשפחות דתיות חזקות, מעדיפים להדיר רגליהם מבתי הספר הממלכתיים ופונים יחד עם הוריהם להקמת בתי ספר דתיים פרטיים (במסגרת החינוך הלא רשמי). ככל שגדל מספר התלמידים החזקים שנוטשים את הממלכתי ועוברים לפרט, כך המוניטין של בתי הספר הממלכתיים-דתיים רק מידרדרים והולכים, דבר שמחריף שוב את מגמת הנטישה. לכן, אין תמה בכך שבעוד מספר התלמידים בישראל גדל בעשור האחרון ב-25% ומספר התלמידים בבתי הספר הלא רשמיים גדל ב-50%, מספר התלמידים בבתי הספר הממלכתיים-דתיים, על אף ריבוי הילודה במגזר, נותר כמעט ללא שינוי (240 אלף בתש"ס, 260 אלף בתש"ע).
חרדים להתמודד עם החרדים
לכאורה, אין דבר פשוט מאשר לעצור את המעגל השלילי הזה: מדינת ישראל צריכה להחליט שהיא אינה מאפשרת יותר פתיחה של בתי ספר פרטיים במימון של תקציבים ציבוריים, או לכל הפחות אינה מאפשרת פתיחה של בית ספר פרטי במקום שבו קיים כבר בית ספר ממלכתי - שעלול להיות מאוים על ידי פתיחת בית הספר הפרטי. אלא שמדינת ישראל לא רוצה לקבל את ההחלטות הללו, משום שהחלטות כאלה יחייבו אותה להתמודד פוליטית עם החרדים.
בפועל, ההמצאה של בית ספר פרטי במימון ציבורי - המצאה שאין לה אח ורע באף מדינה אחרת בעולם - נולדה על רקע המקח וממכר הפוליטי עם החרדים. הפוליטיקאים לדורותיהם נכנעו לחרדים - נתנו להם כסף למימון חינוך בדלני, לא ציוני, לא דמוקרטי ושאינו מעניק כלים להשתלבות בשוק העבודה העתידי - וכלל השוויון חייב שמה שנותנים לחרדים יתנו גם לאחרים. בעקבות החרדים החלו גם הדתיים הציונים לתבוע - ולקבל - תקציבים להקמת בתי ספר פרטיים משל עצמם. הבאים בתור היו הערבים והפראיירים האחרונים שנשארו בשכונה הם החילונים. אך לא לעולם חוסן, גם החילונים החלו זולגים בשנים האחרונות לכיוונים של בתי ספר דמוקרטיים, אנתרופוסופיים ובתי ספר לטבע, וההערכה היא שהמגמה רק תגבר ותלך.
התוצאה היא שהמדינה, במו ידיה, מחסלת את החינוך הממלכתי שלה עצמה. מאבדת אותו לדעת ותוך כדי מאבדת גם את עצמה. מאחר שזרם החינוך הממלכתי הוא הכלי המרכזי של כל מדינה להכשרת דור העתיד שלה וליצירת זהות ערכית, חברתית ולימודית בין אזרחיה השונים, הרי שמדינת ישראל הורסת באופן ישיר ויזום את הכלי העיקרי שלה לעיצוב פניה העתידיים. אין אף מדינה מתוקנת בעולם שמנהלת אסטרטגיה אובדנית דומה לזו.
העצוב הוא שהאסטרטגיה והשלכותיה הן ברורות וידועות לכל, ועל אף זאת אין אף כוח פוליטי בישראל שמצליח לקום ולהביא לתיקון המצב. בראש ובראשונה, מצליח לקום ולהגיד די לאיוולת של מימון חינוך פרטי על חשבון כספי המדינה, די להזרמת כספי ציבור לבתי ספר שאינם מלמדים לימודי ליבה, די להפקרת עתידה של ישראל, די לכניעה לחרדים.