מדד טנקן מצטרף לגליון המחלה העגום של יפאן

המצב רע, אבל יכול היה להיות גרוע. זה המסר של מסאג'ורו שיוקאווה, שר האוצר של יפאן. שיוקאווה דיבר על מצב הרוח במגזר העסקי, כפי שמשתקף במדד טנקן, שפורסם אתמול על ידי הבנק המרכזי של יפאן. במובן מסוים הוא צודק: מדד טנקן ירד ברבעון הרביעי של 2001 בשיעור נמוך מהצפוי, למינוס 38 נקודות, לעומת מינוס 33 נקודות ברבעון השלישי. אנליסטים צפו ירידה למינוס 44 נקודות. עם זאת, האתגרים שבפניהם ניצבת כלכלת יפאן עצומים, ועליהם מכבידים האטה בקצב הרפורמות המבניות וחוסר הנכונות של פוליטיקאים לקבל החלטות קשות.



יפאן נקלעה למיתון שלישי בעשור החולף. ב-10 בדצמבר דווח על ירידה חדה של 10.1% בהזמנות ציוד למפעלים באוקטובר לעומת ספטמבר, בעוד אנליסטים צפו עלייה. שלושה ימים קודם לכן פורסמו נתונים שהצביעו על ירידה של 0.5% בתוצר המקומי הגולמי ברבעון השלישי; היה זה הרבעון השני ברציפות של צמיחה שלילית, ובחישוב שנתי ירד התמ"ג ב-2.2%.



בעוד בארה"ב ובאירופה מתמקד הדיון הציבורי בעיתוי ההתאוששות, בכלכלה השנייה בגודלה בעולם הדיון הוא על הזדמנויות שהוחמצו, רפורמות שנדחו והעתיד הגרוע שפתח. בסקירה שפירסם הארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכליים (OECD) ב-4 בדצמבר הוא תלה את האשם לבעיותיה של יפאן בכישלון רפורמות מבניות.



הנתונים מעוררים דאגה. במחצית הראשונה של 2001 ירד תוצר התעשייה ב-15% בחישוב שנתי, והיצוא ירד ב-9%. הזמנות ציוד למפעלים צנחו ברבעון השלישי ב-OECD .20% צופה כי ב-2001 יירד התמ"ג של יפאן ב-0.75% וב-2002 - ב-1%. אם תתממש התחזית, ישוב התמ"ג של יפאן ב-2002 לרמתו מ-1995. לשם השוואה, הצמיחה בתמ"ג של ארה"ב בשנים אלה תהיה לפחות 33%, גם בהתחשב במיתון הנוכחי.



ייתכן כי הבעיה החמורה ביותר של יפאן היא דפלציה של כ-1% בשנה. עם זאת, נראה כי הפוליטיקאים במדינה מתקשים להגיב לסכנה הטמונה בירידת מחירים מתמשכת. הבנק המרכזי אינו נוקט מדיניות עקבית. ב-2000 העלה את הריבית, בתקופה שכלכלנים רבים האמינו כי היא כבר היתה גבוהה מדי. מאז, היתה המדיניות המוניטרית מרחיבה: שערי הריבית קרובים לאפס, הבנק מזרים נזילות למערכת הבנקאית, וכחלק משינוי מדיניות חשוב הוא אימץ במארס 2001 "קו מנחה" לאינפלציה. הכוונה היתה לאותת כי ימשיך במדיניות מוניטרית מרחיבה עד שהמחירים יתייצבו. ואולם הבנק ממשיך לשלוח מסרים סותרים. באוגוסט, לדוגמה, הוא התיר את הרסן עוד יותר והבטיח להגדיל את הנזילות במערכת הבנקאית, לאחר שבמשך חודשים אמר כי אינו מסוגל לנקוט צעדים נוספים כדי לאושש את הפעילות הכלכלית.







מחוץ ליפאן מתגבש כעת קונסנזוס לגבי הצורך ברפורמות מבניות במערכת הבנקאית. זו נכשלה עד כה בניסיונה להתמודד עם החובות האבודים: התוצאה היתה הנשמת חברות שכבר הידרדרו למצב של פשיטת רגל, בעוד מגזרים אחרים בעלי פוטנציאל צמיחה סבלו ממחסור באשראי. כל אלה החמירו את הדפלציה.



בחירתו של גוניצ'ירו קואיזומי לראש ממשלה במארס 2001, עוררה תקוות לשינוי. חרף חברותו במפלגה הדמוקרטית-ליברלית השלטת, שאחיזתה בשלטון במשך שנים ארוכות נחשבת למקור לכישלון רפורמות מבניות, זכה קואיזומי בבחירות, הודות להבטחתו לרפורמות מרחיקות לכת. בתחילה נראה היה כי הכיוון נכון, והממשלה גיבשה תוכנית להאצת מחיקת החובות האבודים. עם זאת, יישום התוכנית איטי מאוד - כפי שקורה לעתים קרובות ביפאן. בינתיים, ההידרדרות הכלכלית מחמירה.



האתגר השני העומד בפני קואיזומי הוא פיסקלי. במשך שנים ניסו ראשי ממשלה קודמים ביפאן להניע את הצמיחה הכלכלית באמצעות סדרה של תמריצים פיסקליים. אך במקום להוציא יותר כסף הודות למסים נמוכים יותר, צרכנים זהירים העדיפו לחסוך אותו ליום סגריר. זה אמנם לא האיץ את הצמיחה, אך הביא לעלייה חדה בחוב הממשלתי של יפאן, ששיעורו מהתמ"ג הוא כיום 130%. לשם השוואה, אמנת מסטריכט קבעה שיעור חוב ממשלתי מירבי של 60% למדינות החברות באיחוד המוניטרי האירופי. ממשלת קואיזומי מנסה לבצע שינויים במבנה התקציב, אך לא נראה כי יש בכך די כדי לבלום את העלייה בחובות האבודים.



קצת יותר מעשור חלף מאז שנחשבה יפאן לאחת הדוגמאות המוצלחות של העולם המתועש. הצמיחה הכלכלית שלה מאז 1945 נחשבה לנס כלכלי והגירסה שלה לקפיטליזם מודרני נחשבה להצלחה. איך השתנו הזמנים. כיום יפאן נראית בעיני רבים כמקרה אבוד.



המצב רע, אך נראה כי אחת הבעיות הקשות של הממשלה היא שהוא אינו מספיק גרוע כדי לאלץ אותה לבצע את השינויים שהמדינה זקוקה להם. התחושה ביפאן כעת היא יותר של מחלה ממושכת, מאשר של משבר חמור. עד שהמשבר יגיע, נראה שהממשלה לא תקבל את ההחלטות הקשות ולא תבצע את הרפורמות שהמדינה זקוקה להן נואשות - למגינת לבם של אלה שמחוץ ליפאן ולרוע מזלם של היפאנים עצמם.