בחוגים למינהל עסקים לומדים שכאשר אתה רוצה לממן פרויקט מסוים, אתה יכול לממן אותו בעזרת הון עצמי או באמצעות הון זר, כלומר הלוואות.
המימון בהלוואות זול יותר, אך ככל שתיקח יותר הלוואות, הסיכון הפיננסי שלך יעלה ומחיר ההון יעלה אף הוא. לכן אתה מצווה למצוא את התמהיל הנכון בין הון זר להון עצמי, כאשר המטרה היא הורדת מחיר ההון המשוקלל של החברה למינימום, ובכך להעלות את שוויה למקסימום.
לא יכול להיות שמימון פרויקט יסתמך כולו על הון זר. זה מסוכן באופן קיצוני. אף בנק או גוף מוסדי לא יסכים לכך. בכל ספרי הלימוד כתוב שאסור להגיע למנוף פיננסי של 100%. אבל בעלי חברות שיצאו להשקיע בחו"ל, כולל לב לבייב, חשבו אחרת.
בשלב ראשון היה לבייב בא לגופים המוסדיים בישראל - מנהלי קופות הגמל, קרנות הפנסיה, וחברות ביטוח - ומספר להם שהוא עומד להשקיע בפרויקטים נדל"ניים מצוינים בארה"ב, ברוסיה ובמזרח אירופה, ולשם כך דרושה לו הלוואה.
באותם ימים של אופוריה ועליות מחירים באמצע העשור, סוכנויות דירוג האשראי, כמו חברת מעלות, דירגו את איכות האשראי של אפריקה ישראל גבוה (AA). הם הסתנוורו מקצב הצמיחה של אפריקה ולא ביצעו את עבודתם כראוי. אבל לגופים המוסדיים זה הספיק. הם הילוו ללבייב מיליארדי שקלים בלי ביטחונות ובלי מגבלות. הספיקה להם הבטחתו: תסמכו עלי.
כאן מגיע השלב השני, המעניין יותר. עם הכסף הישראלי יצא לבייב לעולם הגדול וניגש לגייס שם את שאר הכסף שהיה דרוש לו. אם אתה רוצה לרכוש בניין משרדים פעיל בניו יורק, מספיק שאתה מביא מהבית 10% מהמחיר כהון עצמי. הבנק כבר ייתן לך את שאר ה-90% כהלוואה. אם אתה רוכש קרקע כדי לבנות קניון מסחרי הסיכון גדול יותר, ולכן תיאלץ להביא מהבית 25% מעלות הפרויקט, כאשר הבנק ישלים לך את 75% הנותרים בהלוואה.
לבייב לא המציא את השיטה
אבל לבייב לא הביא עמו שום הון עצמי. את ה-10% בדוגמה שלנו, הוא נטל מכספי ההלוואה שקיבל מהמוסדיים בישראל, ואת שאר הכסף (90%) נטל מהבנקים בחו"ל. כלומר, מימון הפרויקטים היה בלי הון עצמי כלל, אלא עם מנוף פיננסי מטורף של 100%.
למה הדבר דומה? לאזרח מהשורה שרוצה לקנות דירה. הוא הולך לבנק וזה נותן לו הלוואה של 70% ממחיר הדירה, בתנאי שיביא מהבית הון עצמי של 30%, שישמש ככרית ביטחון למקרה של ירידת מחירים. אבל אותו לקוח לא מכניס כלום מכספו האישי. הוא הולך לבנק אחר ושם נוטל הלוואה נוספת למימון אותם 30%. כך הוא רוכש את הדירה כולה מהלוואות. הכל הולך מצוין אם הכנסת האזרח לא נפגעת, אך ברגע שמגיע משבר והכנסתו יורדת, וגם מחיר הדירה צונח - הוא כבר לא עומד בהחזר החוב - וכל העסקה מתמוטטת. הוא מפסיד את הדירה והבנקים רושמים חוב אבוד.
ראוי לציין שלא לבייב המציא את השיטה. רוב החברות שיצאו לחו"ל פעלו באותה שיטה, שהכניסה אותם ואת בעלי האג"ח לסיכון גבוה. אבל אצל לבייב היה מדובר בסכומים אדירים. לכן הוא נהפך להיות האיש העשיר בישראל ב-2007, בזכות אותו מנוף פיננסי של 100%. אבל כאשר הגיעה המפולת והמחירים נחתכו, התמוטטה השיטה ועמה גם אפריקה ישראל.
הנדסה פיננסית
ואולם זה לא כל הסיכון שנטל לבייב על עצמו ועלינו. לבייב חשף עצמו גם לסיכון מימוני נוסף. במינהל עסקים לומדים שכאשר אתה מממן פרויקט, צריכה ההלוואה להיות "בק טו בק", כלומר שאורך חייה יהיה מקביל לאורך חיי הפרויקט.
אם אתה יוזם הקמת בניין משרדים או מרכז קניות, שזמן בנייתו חמש שנים, גם ההלוואה צריכה להיות לחמש שנים. אבל לבייב נטל הלוואות כאלה לטווח קצר יותר, של שנתיים-שלוש, כי הריבית לטווח קצר נמוכה יותר והוא רצה לחסוך בהוצאות מימון שהאמין שתמיד יוכל למחזר את ההלוואות, כך שלא תהיה לו שום בעיה.
אבל המשבר הפיננסי הגדול של ספטמבר 2008 טרף את קלפי המימון. הבנקים והגופים המוסדיים לא הסכימו למחזר את ההלוואות, וכך ספגה אפריקה מכה מרובעת: גם צניחה במחירי הנכסים, גם צניחה במחירי השכירויות, גם חוסר אפשרות לחדש את המימון וגם חוסר אפשרות למכור נכסים - כי הבנקים עצרו את המימון גם לקונים הפוטנציאליים.
לבייב טעה בכל הנחותיו. הוא העריך שאם תהיה ירידת מחירים, היא תהיה רק לתקופה קצרה ולא לשנתיים - ועוד היד נטויה. הוא היה בטוח שתמיד יוכל למחזר הלוואות. הוא העריך שירידת המחירים במנהטן תהיה של 25% - ולא של 60%.
רק עכשיו הוא מבין את המשמעות המלאה של "סיכון פיננסי". רק עכשיו הוא יודע ש"הנדסה פיננסית" זה המקצוע הכי מסוכן בעולם.
האחריות של המוסדיים
אחד האנשים שכובש בימים אלה את הכותרות הוא רועי ורמוס, מנכ"ל פסגות. מדובר בבית ההשקעות שמחזיק עכשיו את הכמות הגדולה ביותר של איגרות החוב של אפריקה. 20 גופים מוסדיים נתנו ללבייב הלוואות, אך פסגות עולה על כולם.
בתחרות שהתפתחה באמצע העשור בין בתי ההשקעות, כולם רצו להרוויח הכי הרבה והכי מהר. בית ההשקעות פריזמה העמיד אז ללבייב הכי הרבה הלוואות, ופסגות רכשה את בית ההשקעות הכושל לפני כמה חודשים. כתוצאה מכך לבייב חייב הכי הרבה לפסגות.
אגף שוק ההון במשרד האוצר, בראשות ידין ענתבי, פירסם באחרונה שבמקרה של פסגות מדובר בהלוואות בסך 404 מיליון שקל. אך זה לא מדויק. זה שווי השוק של אותן אג"חים, אך צריך לזכור שהן נחתכו, מאז ספטמבר 2008, בעשרות אחוזים.
אבל ורמוס נהפך לסלבריטי. במקום שיספוג ביקורת, הוא נהפך למרואיין מבוקש. הוא מופיע בכל אמצעי התקשורת כמגן האלמנות והיתומים ומספר שלא יסכים "לתספורת". כלומר, הוא לא יוותר על אף אגורה שחייב לבייב, כי מדובר בכספי הפנסיה של האזרחים.
זו עמדה ראויה ונכונה, אך טוב יותר היה אם ורמוס ועמיתיו היו זוכרים את עקרונות תורת המימון, ולא מספקים אשראי ללבייב, בלי ביטחונות ובלי מגבלות, לפרויקטים שאין בהם כלל הון עצמי של אפריקה ישראל. כי למנוף פיננסי של 100% יש זרוע ענקית שמכה עכשיו לא רק בלבייב, אלא גם בכספי הפנסיה של אותם אלמנות ויתומים.