נפילת ליהמן ברדרס היוותה נקודת פיתול בהתפתחות המשבר הפיננסי אותו אנו חווים בשנתיים האחרונות. ההחלטה השגויה של הנרי פולסון, שר האוצר האמריקאי, לתת לבנק לקרוס ללא שליטה בתהליך והשפעתה הקטסטרופלית על שוקי ההון הגלובליים, הביאו ממשלות ובנקים מרכזיים ברחבי העולם לפעול בנחישות להצלת המערכת הפיננסית העולמית. הצעדים שננקטו היו מרחיקי לכת במישור המוניטרי ובהזרמה ישירה של הון לגופים פיננסיים שעמדו בפני סכנה קיומית.
המעורבות הממשלתית הרחבה בשווקים הולידה רטוריקה קיצונית סביב המשבר והתאפיינה באמירות מסוג "סוף הקפיטליזם" ו"קריסת מודל השוק". האינדיקטורים הכלכליים שהתפרסמו בשבועות האחרונים מצביעים על כך שהפעולה הנמרצת של הממשלות והבנקים המרכזיים בשווקים נשאה פירות והמשק הגלובלי עבר את נקודת השפל במשבר.
התפתחות זו מאפשרת לנו לדון באופן מאוזן בתמונה העתידית של שוקי הכספים בעולם על רקע אירועים אלה וניתן לומר במפורש שלרטוריקה הנ"ל אין בסיס. איני מתכוון לשינויים הנדרשים ברגולציה בתחום מתן משכנתאות, איגוח נכסים, חברות הדירוג, ומדיניות תגמול, אותם אני רואה כתהליך הכרחי למניעת חזרה על הכשלים שהובילו למשבר. טענתי היא שיש לראות את הפעילות החריגה של הממשלות והבנקים המרכזיים כפעילות נכונה במשבר, בהינתן עומקו, פעילות שאינה שוברת את המודלים הכלכליים הקיימים אלא מהווה את הפתרון היחיד בנקודות קיצון שאי אפשר לטפל בהן בכלים רגילים.
למרות הנטייה לראות כל דבר במשבר הנוכחי דרך הפריזמה של 1929, חשוב לציין שאותם כלים בדיוק הופעלו במשברים פיננסיים דומים ב-15 השנים האחרונות, אם כי בהיקפים קטנים יותר. הסכנה שאני רואה כיום, היא שמערכות רגולטוריות יתפתו לנסות לבנות מערכת פיננסית חסינה למשבר מסוג זה. העלות הכוללת למשק של חיסון המערכת כנגד משבר מסוג זה תהיה גבוהה בהרבה מעלות הטיפול במשבר בזמן אמיתי.
הדיון הזה מחזיר אותי ל-1977 ולקורס בבנקאות, אותו למדתי באוניברסיטת ת"א אצל פרופ' יאיר אורגלר במסגרת התמחות במימון בתואר שני במינהל עסקים. באחד השיעורים בקורס עסקנו בייעוד ההון העצמי בבנק וברמת ההון הרצויה לתפקודו השוטף. אחת המסקנות מהדיון היתה שההון העצמי צריך להיות בהיקף שיגן על הבנק מול התנודות של מחזור עסקים "נורמלי" ואם אכן מתרחש משבר דומה ל-1929 צריכה להיות התערבות חיצונית בשווקים על מנת להגן על המערכת. אגב, המדיניות המוניטרית ב-1929 החריפה את המשבר. ברננקי, שהדוקטורט שלו עסק בתקופה ההיא, ידע שלא לחזור על הטעויות, הפעיל את המדיניות הנכונה המרחיבה וגם תמך בגופים פיננסיים ספציפיים כדי למנוע תהליך שרשרת של התמוטטויות.
אבל, כאמור, אין זו הפעם הראשונה מאז 1929 שצעדים מעין אלה ננקטים כדי לטפל במשבר פיננסי. צעדים דומים מאוד הופעלו בשוודיה בטיפול במשבר הפיננסי שם בתחילת שנות ה-90, וביפן במשבר הפיננסי שהחל בסוף שנות ה-90 וארך כחמש שנים. כך שהתערבות מאסיבית בשוק בעת משבר אינה מהלך חריג. מדובר בפתרון נכון והכרחי גם בשווקים פעילים כשמתפתח כשל שוק. אין לייחס התערבות זו אך ורק לחומרת המשבר הנוכחי או לראות בה שבירה של כלכלת השוק. ההתערבות יכולה לכלול כאמור גם הזרמת הון ממשלתי לגופים פיננסיים שאינם בבעלות הממשלה אך חשוב שפעולה זו תעשה על פי עקרונות כלכליים והזכויות הפיננסיות של הממשלה תישמרנה.
חשיבה מחודשת של עלות-תועלת
הפועל היוצא מהאמור לעיל הוא הצורך בחשיבה מחודשת במושגי עלות-תועלת לגבי דרישות ההון העתידיות מהמערכת הבנקאית. בעקבות המשבר קיימת נטייה לדרוש הגדלה מסיבית של ההון העצמי של המערכת (במיוחד 1 TIER) כדי שהמערכת תוכל לעמוד בעתיד בפני משברים דומים. דווקא בישראל, בה עמדה מערכת הבנקאוית בכבוד בלחצי המשבר, וזאת תחת משטר ההון העצמי הקודם, חישוב עלות-תועלת זה ברמה משקית עלול לטפוח על פנינו מבחינת הכדאיות הכלכלית. דרישות הון מוגברות יביאו לשחיקה ברווחיות המערכת דבר שיקבל תיקון בגידול במרווחים (או שמירה פרמננטית על המרווחים הגבוהים הקיימים כיום כתוצאה מהמשבר). גידול של 1% במרווח האשראי משמעו עלות שנתית נוספת של כשישה מיליארד שקל ללווים במשק. עלות זו גדולה פי שישה מהחשיפה הממשלתית ברוטו, המתוכננת לעשר שנים באמצעות ערבויות למערכת הבנקאית, ושבסופו של דבר כנראה לא ינוצלו. בהנחה שמשבר מסוג זה אינו מתרחש כל עשר שנים העלות העודפת של דרישת ההון גדלה עוד יותר.
כלומר מבחינה משקית עדיף להמשיך ולנהל את המערכת ברמת הון עצמי שנדרשת לסיכונים הגלומים במחזור עסקים "נורמלי" ולא להטיל על צרכני המערכת הבנקאית פרמיית ביטוח מוגזמת, כתוצאה מהמשבר.
מערכת הבנקאות נכנסת בקרוב למשטר ההון של בזל 2 שישפר במידה רבה את מודל הסיכונים של הבנקים. חשוב להיעזר במודל על מנת לנהל רמת הון נכונה כלכלית ולא כזו המוכתבת מאירוע חריג, דרמטי ככל שיהיה.
הכותב הוא מנכ"ל בנק הפועלים לשעבר