>> "לסכם את השנה האחרונה?", תוהה ע', שפוטר לפני כמה חודשים מתפקידו כמנהל חטיבה באחת מחברת ההיי-טק הגדולות בישראל. הוא עושה הפסקה קצרה, משפיל את עיניו לכוס האספרסו ומשחרר אנחה: "זו היתה רכבת שדים. תהליך מתיש במיוחד".
סיפורו של ע' מוכר לאלפי עובדי חברות בישראל. "זה התחיל עוד לפני החגים בשנה שעברה. המשבר העולמי הביא לעצירה פתאומית של הזמנות ופרויקטים, לקוחות מחו"ל 'נעלמו' פתאום ובהנהלה הבינו שיש בעיה. הכל עלה על השולחן, וגם יושם בשיטת הסלאמי. כדי לא לשלוח אנשים הביתה החלו קיצוצים בכל תחום. הכי כואב היה ויתור על 15% בשכר וההודעה שהשנה לא יהיה בונוס. בכל פעם שהבינו שצעדים שנקטו לא מספיקים כדי לייצב את הספינה, שלפו עוד שפן מהכובע.
"בשלב הבא הייתי צריך להתמודד עם הסיוט שנקרא פיטורי עשרות אנשים מהמחלקה, ואחר כך עברנו לארבעה ימי עבודה. אחרי חצי שנה, שבמהלכה נפלה עלינו כמעט כל חודש פצצה אחרת, הגיעה גם הפצצה הפרטית שלי. פוטרתי. בלי מצנח זהב וכל השטויות שכותבים בעיתונים. מכתב, משכורת לחודשיים וזהו. היה מתיש, והעבודה בחיפוש עבודה כיום מתישה לא פחות. ניתן רק לקוות שהשנה הבאה תהיה טובה הרבה יותר".
בלי מצנח זהב
טלי חרותי-סובר
14.9.2009 / 7:10