>> אסיפת בעלי החוב של אפריקה ישראל שהתקיימה השבוע לא בישרה טובות ללב לבייב. האווירה באסיפה היתה קשה ולוחמנית, ובעלי איגרות החוב צעקו לאיזי כהן, מנכ"ל אפריקה: "חובות צריך להחזיר". משום שמדובר ב-13 סדרות שונות של איגרות חוב עם טווחים שונים, ההגעה להסדר שיהיה מקובל על כולם תהיה קשה ביותר.
לבייב רוצה להשיג שתי מטרות. הוא רוצה להרוויח זמן, מתוך הנחה שהחברה תוכל בינתיים להשביח את הנכסים שרכשה ושמחירי הנדל"ן בארה"ב ובמזרח אירופה יתאוששו. לשם כך הוא רוצה שבעלי החוב יסכימו לדחות את קבלת כספם בחמש שנים תמימות. הוא יסתפק גם בשלוש.
המטרה השניייה שלו היא לשמור בידיו את השליטה, גם לאחר ביצוע ההסדר. אבל כאן יש לעשות הבחנה ברורה בין הצלת החברה לבין הצלת בעלי המניות שלה. אם המקרה של לבייב היה מתרחש בארה"ב, הפור כבר היה נופל. שם אין סנטימנטים במקרים כאלה. שם, כאשר חברה לא יכולה להחזיר את חובותיה, בעלי המניות מפסידים את כל אחזקתם בחברה והולכים הביתה בלי אומר ודברים. החברה עצמה מוצאת למכירה ובעלים חדשים רוכש אותה תמורת סכום מסוים. הוא גם מגיע להסדר חובות עם בעלי החוב, שמסכימים לדחייה מסוימת ואף להמרת חלק מהחוב במניות. כך החברה ממשיכה לפעול ולייצר תחת בעלים אחרים.
מקרה כזה אירע בישראל ב-2005, כאשר האחים בורוביץ' נאלצו לוותר על רשת קלאבמרקט, שלא עמדה בהחזר חובותיה. בהסדר הפירוק רכשה שופרסל את קלאבמרקט תמורת 751 מיליון שקל, ורוב סניפי החברה ועובדיה המשיכו לפעול תחת הבעלות החדשה, כאשר האחים בורוביץ' הפסידו את כל השקעתם בחברה.
מקרה בינלאומי מפורסם הוא סיפורם של האחים רייכמן, יהודים מקנדה שעשו מיליארדים בנדל"ן, שיום אחד ניסו לבלוע נתח גדול מדי. הם נטלו הלוואות עתק והשקיעו הון עצמי בפרויקט "רציף קנארי" בלונדון. אבל שוק הנדל"ן נכנס להאטה והאחים רייכמן לא יכלו לעמוד בהחזר החוב. הם נאלצו לוותר על כל המניות שלהם בפרויקט הענק, אך הפרויקט עצמו המשיך להתבצע תחת בעלות אחרת. שנים מאוחר יותר הם התאוששו ורכשו חלק מהפרויקט.
לכן, הסיכוי היחיד של לבייב להמשיך ולהחזיק בשליטה באפריקה הוא להביא 2 מיליארד שקל מהבית. לשם כך הוא צריך למכור נכסים פרטיים שלו. רק כאשר זה יקרה, יסכימו בעלי האג"ח לתת לו זמן. רק אז הם יסכימו להמיר חלק מחובם להון מניות.
התביעה שלבייב יכניס את היד לכיס היא מוצדקת, משום שבמשך השנים הוא נטל מהחברה כ-2 מיליארד שקל בצורת דיווידנד. אבל הדיווידנד נלקח בעצם מרווחי נייר, שנבעו מעליית ערכם של נכסי החברה. עכשיו מתברר שעליית הערך הזו היתה זמנית ומנופחת מאוד. היא לא היתה אמיתית ולא היתה יציבה. עובדה - ראו לאן הידרדרו השווי של אותם נכסים בארה"ב, ברוסיה ובמזרח אירופה.
אפריקה היתה מסוגלת לשלם את הדיווידנד במזומן, מתוך כספים שלבייב גייס מאותם גופים מוסדיים שעכשיו תובעים ממנו לעמוד בהתחייבויותיו. לכן זה רק צודק שלבייב יחזיר את כל 2 המיליארד לקופת החברה. זו הדרך היחידה שבה הוא יוכל להשאיר את עצמו כבעל השליטה.
הדולר משגע את בני האדם
נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, מנסה לעשות את הבלתי אפשרי. הוא מנסה להחזיק את שער הדולר גבוה ממחיר שווי המשקל.
החלק המוזר בסיפור הוא שהנגיד עצמו אמר לא מזמן בוועדת הכספים של הכנסת שהוא יודע היטב שהוא לא יוכל להחזיק את השער באופן מלאכותי לאורך זמן. אז מדוע הוא בכל זאת מנסה? האם הוא פשוט נכנע ללחצי התעשיינים? האם הוא מחפש פופולריות?
הרי הוא יודע שהזרמת כסף למשק תגרום לאינפלציה שתשחק את פירות הפיחות. לכן הוא נאלץ להעלות ריבית, שדווקא מחלישה את הדולר. הוא גם יודע שהציבור משלם את המחיר, הן בשחיקה אינפלציונית של שכרו והן בשחיקה אינפלציונית של הפיקדונות הלא צמודים שלו. פישר גם יודע שיתרות המטבע שלנו מופרזות בגודלן עקב הרכישות הגבוהות שביצע וגם עלות אחזקתן גבוהה. הריבית השקלית שהוא משלם גבוהה יותר מהריבית הדולרית שהוא מקבל.
ההתערבות הזו של פישר בשער הדולר גרמה גם לשר האוצר, יובל שטייניץ, לאבד את הצפון. בשבוע שעבר אמר שטייניץ בוועדת הכספים ש"אנחנו שוקלים צעדים כדי להגן על המטבע". גם הוא רצה להיות פופולרי בקרב התעשיינים. דבריו גרמו מיד לסערה בשוק המט"ח, כך שכעבור דקות ספורות נאלץ שטייניץ לחזור בו ולומר שהוא התכוון ל"מתן סיוע ליצואנים", ולא להשפעה ישירה על שער החליפין.
גם רו"ח גד סומך דיבר השבוע בעניין שער הדולר. "כבר שנה וחצי יש כשל שוק בתחום המט"ח ואני לא מאמין בפתרון של שוק חופשי", אמר סומך. הוא טועה. שוק המט"ח בישראל פועל מצוין. אין כשל שוק. השוק מגיב היטב ליבוא, ליצוא ולתנועות הון, ומשמש בלם זעזועים למשק. בלי שוק חופשי במט"ח, המשברים שאנו עוברים היו חריפים יותר. ראו את ההיסטוריה הלא רחוקה שלנו. מדינות שהצמידו את המטבע שלהן לדולר (כמו ארגנטינה) נקלעו למשברים קשים.
בישראל הדולר נחלש מסיבות טובות. כבר שש שנים שהוא נחלש מול היורו, עקב הגירעון הכרוני הגדול במאזן התשלומים האמריקאי. ארה"ב מנהלת גם עכשיו גירעון תקציבי ענק. היא מדפיסה כסף בכמויות עתק, ולכן תיקלע לאינפלציה, להעלאות מסים ולצמיחה אפסית, כך שהדולר ימשיך להיחלש מול היורו.
לזה יש להוסיף את המצב אצלנו: משק שצומח מהר יותר מארה"ב ועודף גדול בחשבון השוטף של מאזן התשלומים, עודף שהגיע ברבעון השני של 2009 לשיא של 4.4 מיליארד דולר. כי מתחילת השנה היצוא אמנם ירד, אך היבוא ירד יותר.
כאשר הדולר נחלש בעולם ובישראל יש עודף מט"ח, אין ברירה: הדולר חייב להיחלש מול השקל, ולכן אין סיכוי שפישר יצליח לבלום את התהליך.
מלכודת נקודת הפיתול
אתמול מלאה שנה למפולת העולמית. מעטים הצליחו לנבא אותה. ב-20 באוגוסט 2007 כינס סטנלי פישר מסיבת עיתונאים מיוחדת והרגיע את כולנו. הוא אמר שלמשבר המשכנתאות בארה"ב (הסאבפריים) אין השפעה גדולה על ארה"ב עצמה, ולכן גם לא על העולם. הוא סיפר שהעולם ממשיך לצמוח וכל עוד נשמור כאן בישראל על משמעת תקציבית ועל יציבות מחירים, גם אנחנו נמשיך לצמוח בקצב מהיר.
אבל זה לא קרה. העמדה השמרנית הרגילה התבררה כמוטעית. כעבור שנה הגיעה המפולת ואחריה המיתון העולמי. נכון שרוב הכלכלנים לא חזו את המפולת. קשה לחזות נקודת פיתול שבה הצמיחה נהפכת לצניחה. הטבע האנושי הוא להיות אופטימי ולהניח שהרע ביותר כבר מאחורינו, ומה שהיה הוא מה שיהיה. גם פישר נפל במלכודת זו.
איך לוקחים דיווידנד מרווח שלא היה ולא נברא
נחמיה שטרסלר
16.9.2009 / 7:05