הבנקים: ברירה לא טבעית

>> "יש לנו עבר מפואר של הצלחה גם בתקופות קשות. אנחנו מתקדמים בכיוון הנכון". אלה הדברים שאמר מנכ"ל ליהמן ברדרס ב-10 בספטמבר 2008. חמישה ימים לאחר מכן קרס ליהמן, ובתוך זמן קצר התברר כי המערכת הפיננסית העולמית סובלת מבעיות קשות שאינן מסתכמות בבנק השקעות שנוהל באופן כושל ובמחנק בשוק האשראי. לאחר שני עשורים של התרחבות ודה-רגולציה, והשוק הפרי ביותר שידעה התעשייה, נמצאו רבים מהבנקים בעולם בסכנה שלא יהיה להם הון מספק. ממשלות נאלצו להתערב, להזרים הון, הלוואות וערבויות. באמריקה, בגוש היורו ובבריטניה הגיעו הסכומים שנדרשו עד כה לכשישית מהתמ"ג.



שנה לאחר קריסת ליהמן נראה שהמצב דומה. לאחר הקריסה ב-1929 התכווצה כלכלת ארה"ב ברבע ושיעור האבטלה הגיע ל-25%. הפעם, עם ההגנה על הבנקים, שיעורי הריבית הנמוכים וחבילות התמריצים הכלכליים הגדולות, האסון הכלכלי מוזער. אך המיתון היה בכל זאת מכאיב ועורר זעם כלפי התעשייה הפיננסית - ובמיוחד הבנקים המסחריים הגדולים. המחאה הציבורית לא רק משקפת את חטאי העבר שלהם, אלא גם את התחושה שדבר בעצם לא השתנה.

אך אין זה לגמרי נכון. בנקאים רבים איבדו את מקום עבודתם. על חלק מגורדי השחקים במנהטן ובלונדון תלויים כעת שלטים חדשים. פירמות מפורסמות כמו מריל לינץ' נבלעו, והמוניטין של אחרות כמו ubs וסיטי נפגעו קשות. היו גם כאלה שהרוויחו. בנקים מסחריים רבים רשמו ביצועים טובים (בייחוד בספרד, בקנדה ובאוסטרליה), וג'יי.פי מורגן צ'ייס, בנק אוף אמריקה וברקליס הרחיבו את בנקי ההשקעות שלהם.



אך השינויים הדרמטיים בשרשרת המזון העסקית מסווים את היעדרו של שינוי עמוק יותר במערכת הפיננסית עצמה. מלבד ליהמן, הממשל לא איפשר לאף חברה גדולה אחרת לקרוס - מה שהיה קורה אילו לא היו מקבלות סיוע. הודות לסיוע הממשלתי קרה מה שהנבל חם המזג של "וול סטריט", גורדון גקו, תיאר בתור "ברירה לא טבעית": הישרדותם של אלה שאינם ראויים.



בחישוב כולל, חברות הפיננסים לא באמת התכווצו. אם ננכה את ההלוואות לכלכלה הריאלית נגלה כי בשנה האחרונה הנכסים שנותרו בידי תשעת בנקי ההשקעות הגדולים, בשקלול הסיכון, נשארו כמעט ללא שינוי. ממדידות סטטיסטיות של הפסדי המסחר המקסימליים שחברות אלה עשויות לספוג מהפוזיציות שלהן, עולה כי הסיכון שהן לוקחות גדל. סך המאזנים הכולל שלהן כיום גדול ב-40% מאשר באמצע 2005. וכל זה זוכה לתהודה ציבורית רחבה על רקע ההחלטה המטופשת לחזור ולשלם בונוסים לבנקאים.



לבנקים יש תמריצים לגדול ככל האפשר



ניתן להבין את הזעם כלפי גישת ה"עסקים כרגיל" השוררת כעת במקדשי הממון, אך זו נקודת פתיחה גרועה כדי לנסות לאכוף רגולציה בתעשיית הפיננסים. קודם כל, העליות ברווחים ובבונוסים שנרשמו באחרונה התרחשו בנסיבות בלתי שגרתיות: קל יותר לבנקים בריאים לגרוף רווחים כשהיריבים החלשים נמצאים במצוקה. לאחר שהתחרות תחזור והרגולציה תתהדק, הדברים ייראו אחרת.



הבונוסים הם, ברובם, רק התסמין ולא המחלה. אין ספק שהם הזיקו, שיכנעו סוחרים להעמיס אג"ח רעיל לתיקי ההשקעות שלהם ומצצו את ההון: בשנים שלפני קריסתו, שילם ליהמן לפחות 5.1 מיליארד דולר בבונוסים במזומן - סכום המשתווה לשליש מהון הבסיס שלו לפני שקרס. הבטחות מורגן סטנלי לבונוסים ברבעון האחרון כמעט הסבו לבנק הפסדים. בכל עסק אחר עשוי דבר זה לסכן את בעלי המניות. אך הסיכונים הפיננסיים הם של כולם, מכיוון שהבנקים תלויים הן ישירות והן בעקיפין בתמיכת משלמי המסים.



היקף הסיוע הזה עצום. ההלוואות מהבנקים המרכזיים וערבויות החוב לבדן הסתכמו בכמעט 2.7 טריליון דולר. כפי שעשוי לקרות בכל תעשייה פרטית שזוכה למימון ציבורי זול כמעט ללא הגבלה, לתעשיית הפיננסים יש כעת את כל התמריצים להיות גדולה ככל האפשר - מעבר לנקודת היעילות.



איך להסיר את התמיכה מהבנקים



הסרת התמיכה הממשלתית האקטיבית היא דבר פשוט יחסית. עדיין יש צורך בחלק מהערבויות, אך אפשר, למשל, לקבוע יעד אחרון של חמש שנים לפירעון חובות המימון הממשלתי בעולם כולו. הכלכלה העולמית נמצאת כעת במצב טוב יותר, והיעד הזה נראה ריאלי יותר משנראה לפני שישה חודשים. אך גם במקרה שכזה, תישאר ההנחה המרומזת שהבנקים תמיד יחולצו. זו בעיה קשה. אפשר להגיב לה בשני אופנים: לקבוע רגולציה על הבנקים שתנסה להפוך אותם לבטוחים יותר, ולנסות להגביל את הערבות המשתמעת. כעת יש צורך בשתי הגישות.



לגבי הרגולציה, עלו כמה רעיונות מוזרים. השוטר הפיננסי הבכיר בבריטניה הציע מס על עסקות כדי להקטין את התעשייה - רעיון אוטופי ושגוי ביסודו. בדומה לכך, הרעיון שהרגולטורים יודעים מה צריך להיות הגודל האופטימלי של מגזר הפיננסים, או שהם טובים בניהול בנקים, הוא פנטזיה. מוטב לנסות למנוע שיבושים מראש בעזרת רגולטורים הפועלים ברמה המקרו-כלכלית, ומפקחים על הכלכלה כולה כדי למנוע הופעת בועות כמו בועת הדיור האחרונה.



המחזוריות הכלכלית של בועות ופקיעתן לא תיעלם; ומכאן חשיבות חיזוק ההון, שמהווה בולם זעזועים שבו תלויים הבנקים כדי לספוג הפסדים. בשיא המחזור הכלכלי האחרון, היו צריכות רמות ההון להיות בערך כפולות מהמינימום המותר כיום על פי החוק לבנקים באמריקה, כדי לצלוח את המשבר ללא צורך בגיוס הון נוסף. הרגולטורים בעולם פועלים כעת כדי להעלות את דרישות ההון ולשפר את איכות ההון של הבנקים. ייתכן שיהיה אפשר גם להציב דרישות הון שיאלצו חלק מהבנקים להקטין מאזנים, לשפר את הנזילות ולהגביל את השכר. עם זאת, הון, כמכשיר קהה, לא יכול לתקן את כל העיוותים.



ניתן לומר זאת גם לגבי הרגולטורים עצמם. בסיבוב הקודם תפקידם היה לעצור את הבנקים מלהזיק לעצמם ולוודא שיש להם הון מספיק. כלל לא בטוח שכעת הם יצליחו בכך. מכאן עולה החשיבות לתגובה נוספת: מאמץ מרוכז להפחית את הערבויות הממשלתיות המשתמעות.



ייתכן שלא קל לבצע זאת, בייחוד לאחר שהבנקים המחולצים ביססו את תפקיד המדינה כנותנת חסות. אך יש אפשרויות אחרות: אפשר לקבוע "צוואות חיות" ולאלץ את הבנקים לתכנן מראש את קריסתם, מה שיכול להקל להגן על המפקידים בזמן שהנושים - ולא משלמי המסים - יהיו אלה שישאו בהפסדים.



איש לא צריך להעמיד פנים שהבנקים הם תעשייה שבה מתבצעת ברירה טבעית טהורה. אך כשייעלמו הערבויות - הן המפורשות והן המשתמעות - התקווה היא שמשמעת עצמית תוטל על הבנקים, במקום רק תוספת של תקנות רגולטוריות. יש סימנים לכך שהבנקים המסוכנים משלמים כעת יותר כדי לממן עצמם. יש לעודד פערים אלה, כדי שהחלשים וחסרי הזהירות יתכווצו בהדרגה ויחיו במסגרת האמצעים שלהם - ולא מכספי משלמי המסים.