אובמה מתכופף בפני הבנקאים

הרפורמה שמציע הממשל האמריקאי בכללי השכר של המגזר הפיננסי היא עוד דוגמה מרה ל"איך לא למדנו לקח מהמשבר הפיננסי הקשה ביותר של העידן המודרני". לא מפתיע לגלות שהממשל האמריקאי לא מתכנן להטיל מגבלות דרקוניות, לדרוש אמות מידה של מוסריות גבוהה או להוריד ממעמדם את אלי האולימפוס הקרוי וול סטריט. לכך יש שתי סיבות עיקריות, והראשונה שבהן היא סיבה רעה מאוד.

ממשל אובמה, על אף שהאופוזיציה מנסה לצייר אותו כרדיקלי, הוא ממשל שבמוקדי הכוח העיקריים שלו נמצאים מושתלים של עולם הפיננסים והכספים האמריקאי. זוהי דרכו של עולם, במיוחד עולם הנשלט על ידי דמוקרטיה קפיטליסטית ומריטוקרטית. על אף שאובמה מתכנן כמה רפורמות חשובות ורוצה להוציא את ארה"ב מהבוץ שבו השאיר אותה בוש, הכוונות הטובות אינן יכולות לסכל את כוחם של אנשים כמו בוב רובין ולארי סאמרס - יועצים כלכליים בכירים לממשל שבילו את מיטב שנותיהם בוול סטריט. במקרה הטוב אפשר להאמין שאובמה ואנשיו פועלים מתוך אמונה תמימה שמה שטוב לוול סטריט טוב לארה"ב, ובשל כך אינם רוצים לקצץ את זנבו של הנחש שהכיש את הכלכלה שלהם, ובוודאי שלא לרוצץ את ראשו. לא רק שהם צריכים את הנחש. הוא חלק מעצמותיהם ובשרם.

סיבה שנייה לדחות את הרעיון שמקדם בחמת זעם ועין פוזלת לפופוליזם ראוותני נשיא צרפת - להטיל מגבלות של ממש על שכר הבנקאים - היא שאין שום דרך אמיתית לעשות זאת. לא אם רוצים להמשיך לחיות בדמוקרטיה ובכלכלה חופשית. בנקאים בכירים וסוחרים גורפי מיליארדים שיידרשו להסתפק במיליון דולר לשנה יעזבו ויקימו קרן פרטית, רצוי במקלט מס זה או אחר. הפתרון לבעיה מהותית זו צריך להימצא במבנה מס הוגן ושוויוני יותר מזה שהצליח ליצור הממשל הקודם. ואולם גם מיסוי העשירים נהפך לביטוי שנוא בארה"ב - בעיה נוספת שאובמה יצטרך להתמודד אתה אם ברצונו לצאת מהגירעון העמוק בהיסטוריה.