שנה קשה עברה על בעלי העסקים הקטנים והבינוניים בישראל. אם הקניות לחגי תשרי 2008 הזרימו מעט חמצן, הרי שמיד אחריהם החל המיתון לתת את אותותיו. הראשונים היו הבנקים שנמנעו ככל האפשר מהרחבת האשראי, בעיקר לעסקים קטנים ובינוניים, שממילא לא נהנים מכיסים עמוקים במיוחד.
"אני מבקש הרחבת מסגרת, והם דורשים עירבונות שלא נדרשו מעולם", התלונן בעל עסק קטן למכירת מוצרי חשמל. "הבנק שלי עושה לי את המוות".
השפעות מחנק האשראי החריפו כשהתחזיות למיתון התחזקו והחלו גלי הפיטורים, והקונים החלו להדיר רגליהם מהחנויות. "אנשים מסתובבים לי פה וקונים רק עם העיניים", התלונן בעל חנות הלבשה.
בעוד בעלי העסקים חוששים מירידה בביקושים ומהצטברות המלאי, הרי שהמרוויחים הגדולים היו בעלי המקצוע - שיפוצניקים, תופרות ומתקני מחשבים. "אנשים דוחים קניית מחשב חדש", סיפר בעל מעבדת מחשבים. "המכירות בתחום הזה ירדו אמנם, אבל כולם מקפידים לתקן ולשדרג".
בחורף 2009, כשהתברר שהמיתון כבר כאן והבנקים קופצים יד, החלו עסקים לחפש אשראי חוץ-בנקאי. חברות כמו גמא או פנינסולה זכו לעדנה כשהדרישה לשירותי פקטורינג וניכיון צ'קים תפסה תאוצה. חברות האשראי עלו אף הן על הגל והציעו לעסקים הלוואות בסך עשרות אלפי שקלים, כדי שיחזיקו את הראש מעל המים.
עלייה דרמטית נרשמה בפניות לקרנות ממשלתיות, בעיקר הקרן לסיוע לעסקים קטנים ובינוניים בערבות המדינה, שהורחבה בדצמבר 2008 ב-40 מיליון שקל.
אם בחודש רגיל היתה הקרן מקבלת כ-100 פניות, מאז ינואר הגיעו 300-400 פניות בחודש. באחרונה התמתן הזרם לכ-200 פניות בלבד. עסקים אחרים פנו לקרנות פרטיות, בהן קרן קורת וקרן שמש. בין אם מדובר בערבות מדינה או בקרן פרטית, מהר מאוד התברר שהביורוקרטיה מקשה על העברה מהירה של הכסף שאמור היה לשמש מקור חמצן מיידי לעסקים.
לפי נתוני הקרן בערבות מדינה, רק 50% מההלוואות אכן מאושרות, וגם מי שהלוואתו אושרה נאלץ לחכות חודש, במקרה הטוב, כדי לקבלה. "העסקים שלא קיבלו הלוואה היו ממונפים לדעת או נטולי זכות קיום כלכלית", אומר מיכאל תבור העומד בראש הקרן. "הסכום שניתן נוצל במלואו".
עבור תוכנית החונכות אתה יצא משרד התמ"ת ברעש גדול הוקצו 16 מיליון שקל. התוכנית נעצרה כמה פעמים במהלך השנה מטעמי תקציב שלא הועבר, ויועצי מט"י (מרכז טיפוח יזמות) - שהיו אמורים להעניק בעזרת התוכנית ייעוץ לעסקים הקורסים - עצרו מלכת.
נסגרים יותר, נפתחים יותר
במשבר של 2002 נסגרו יותר מ-60 אלף עסקים - כפול מבשנה רגילה. במשבר הנוכחי נראה שהמספר לא יהיה כה גבוה, אך עדיין יעלה על הממוצע. לפי נתוני אגף הכלכלה והמסים של התאחדות לשכות המסחר, נסגרו עד יולי 2009 כ-26 אלף עסקים קטנים ובינוניים, בעוד שבשנה רגילה נסגרים כ-36 אלף עסקים בממוצע. אל מול נתונים אלה מבצבצת גם בשורה טובה: בשנת משבר חלה עלייה משמעותית במספרי העסקים הנפתחים. עד אמצע 2009 נפתחו בישראל כ-28 אלף עסקים חדשים, ואם מספרם יוכפל עד סוף השנה הוא יעבור את הרף הממוצע לשנה רגילה - 46 אלף.
תופעת העסקים הנפתחים במשבר היא עולמית ואינה משוללת היגיון. יזמות האילוץ היא אחד התסריטים המוכרים בימי משבר, כשמובטלים מנסים להגשים חלום או למצוא לעצמם תעסוקה. השאלה אם יצליחו גם לשרוד את השנתיים הראשונות, אבן הבוחן האמיתית של העסק הקטן, היא שאלה אחרת.
אוריאל לין, נשיא איגוד לשכות המסחר, שנהפך בשנים האחרונות למגינם של העסקים הקטנים והבינוניים, טוען כי המדינה לא מסייעת להם: "קברניטי המשק אינם מבינים את חשיבות עסקים אלה. הם יותר מ-90% מכלל העסקים בישראל, ומעסיקים יותר מ-50% מהעובדים. דרושה מדיניות כלכלית שתאמץ את חיזוקה של מט"י, תרחיב את מערכי הייעוץ העסקי ותצמצם את הביורוקרטיה על העסק הקטן", אומר לין.
"יש לדאוג לחלוקה הוגנת בעוגה, למשל דרך שיתוף עסקים קטנים במכרזים. לא ייתכן שהמדינה מזמינה עבודות בהיקף של 50 מיליארד שקל בשנה, ויותר מ-95% מהן יוזרמו לחברות הגדולות. יש לייעל את מערכת מתן ההלוואות באמצעות קיצור הזמן לקבלת הלוואות והצבת דרישות ריאליות לביטחונות ולערבויות. מעל לכל, יש להתייחס לכל עסק בכבוד".
נאומים כאלה כבר נשמעו בעבר. השאלה היא אם המשבר הנוכחי באמת ישנה משהו בהתייחסות למה שהפוליטיקאים אוהבים לכנות "קטר הצמיחה של המשק", או שהעסקים הקטנים יצטרכו להמשיך לסמוך בעיקר על עצמם.