גלובליזציה של העוני

מאת רוני ליפשיץ



ב-1870-1914 הגיעו לארה"ב דרך אליס איילנד שבנמל ניו יורק 60 מיליון אירופאים שקיוו למצוא את עושרם "בעולם החדש". באותן שנים התרחשה תנועת הגירה המונית מוכרת פחות, שבה יצאו קרוב ל-60 מיליון בני אדם מסין ומהודו והתיישבו בסרי לנקה, בורמה, תאילנד, וייטנאם והפיליפינים. "זה היה גל הגלובליזציה הראשון", נכתב בדו"ח שפירסם הבנק העולמי, "שבו קרוב ל-10% מכוח העבודה העולמי שינו מיקום, וההכנסה לנפש צמחה בשיעור חסר תקדים".



הדו"ח, "גלובליזציה, צמיחה ועוני", שפורסם בשבוע שעבר על ידי הבנק העולמי, ונכתב על ידי מאות מומחים בפיקוח ניקולאס שטרן, סגן נשיא בכיר והכלכלן הראשי של הבנק, נראה כניסיון לתת תשובה מוחצת למתנגדי הגלובליזציה בעולם. לפי המסמך עב הכרס (אותו ניתן להוריד מהאינטרנט בשלמות), התרחשו בכלכלה העולמית שלושה גלי גלובליזציה גדולים, וכל אחד מהם תרם לצמצום העוני בעולם.



הנסיגה הגדולה התרחשה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, אז נבלמה תנועת ההגירה הגדולה, מגמה שהחריפה על רקע המשבר הכלכלי של שנות ה-30. להערכת כלכלני הבנק, בשלהי שנות ה-40, כשההסתגרות היתה בשיאה, הצטמצם מרכיב הסחר הבינלאומי מההכנסה הכוללת לרמתו מ-1870. "מכסי מגן מחקו 80 שנות התקדמות", נכתב בדו"ח. במקביל, ירד קצב הצמיחה הכלכלית לשליש מזה שנרשם ב-1914, ומספר העניים והפער החברתי הלכו וגדלו.



ב-1980-1950 התחולל גל הגלובליזציה השני, שהוגבל למדינות המתועשות בלבד. ארה"ב, יפאן ומדינות אירופה חתמו על הסכמי סחר חופשי, הורידו מכסי מגן והקימו מוסדות דוגמת הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכליים (OECD), שפיקחו על הסחר ביניהן. נהנו מכך בעיקר המדינות התעשייתיות העניות, שצמחו במהירות. ואולם רוב מדינות העולם השלישי נשארו עניות, והפער בינן לבין העולם הראשון רק התרחב.



גל הגלובליזציה השלישי, נכתב בדו"ח הבנק העולמי, החל בשנות ה-80 ונמשך גם כיום. הוא מונע בעיקר על ידי התפתחויות טכנולוגיות בתחומי התקשורת והתחבורה. חלק מהמדינות המתפתחות החליטו ליצור אווירה התומכת בהשקעות ובמסחר בינלאומיים, ולראשונה היתה להן אפשרות לנצל את כוח העבודה הזול שלהן כדי לחדור לשוקי הייצור והשירותים העולמיים.



בתוך שני עשורים בלבד הצטרפו 24 מדינות מהעולם השלישי, שבהן מתגוררת אוכלוסייה מצרפית של 3 מיליארד בני אדם, למהפכה הגלובלית והכפילו את שיעור הסחר שבהכנסתן. למושג שיעור הסחר ניתנת חשיבות רבה בדו"ח. בהקדמה למסמך אומר שטרן כי הוכח שכל עלייה ביחס שבין שיעור הסחר הבינלאומי להכנסה הכוללת (Trade to Income), מבטאת עלייה ברמת ההכנסה הכוללת. הדו"ח מתייחס להנחה זו כאל עובדה, ומשתמש בה כדי להוכיח כי הגלובליזציה מקטינה את שיעור העוני בעולם.



להערכת כלכלני הבנק, אף על פי שבמקרים רבים לצד השגשוג הנלווה להאצת הגלובליזציה במדינות המתפתחות גדלו גם הפערים, המחיר היה כדאי. כך למשל יצרה צמיחת ערי החוף בסין העממית פערים גדולים בין האזורים העירוניים לאזורים החקלאיים. ואולם למרות הגידול בפערים, ירד מספר האיכרים העניים בסין מ-250 מיליון ב-1978 ל-34 מיליון ב-1999.



אלא שגם להצלחה זו היה מחיר. למעשה, נוצרו שני מעמדות של מדינות מתפתחות. מדינות שהצטרפו לגלובליזציה, ובהן ברזיל, סין, הונגריה, הודו ומקסיקו, שהגדילו בעקביות את ההכנסה שלהן לנפש. בשנות ה-60 צמחה בהן ההכנסה לנפש ב-1%, בשנות ה-70 ב-3%, בשנות ה-80 ב-4% ובשנות ה-90 ב-5%. לעומתן, המדינות המתפתחות המבודדות, שבהן מתגוררים 2 מיליארד בני אדם, הפכו שוליות לכלכלה העולמית, ושיעור הצמיחה המצרפי שלהן בשנות ה-90 היה שלילי. לצד בעיות אובייקטיוויות, כמו בידוד גיאוגרפי, קובעים כלכלני הבנק, מדינות אלה לא ידעו לאמץ מדיניות התומכת בגלובליזציה. למעשה, היקף הסחר של המדינות המתפתחות שלא הצטרפו לתהליך הגלובליזציה נמוך כיום מהיקף הסחר שהיה להן לפני 20 שנה.



לאור מסקנות אלה ממליץ הדו"ח לזרז את הגלובליזציה על ידי נקיטת כמה צעדים: יצירת פורום לשיתוף פעולה שיאפשר לפתוח את השווקים של מדינות מתפתחות לסחורות ממדינות מתפתחות אחרות; לשפר את רמת החינוך; להעניק לעובדים הגנה סוציאלית טובה יותר כדי לאפשר לחברה להסתגל לכלכלת שוק; ולהגדיל באופן משמעותי את היקף הסיוע הבינלאומי - תחת בקרה טובה יותר. ההמלצה המעניינת ביותר היא להקטין באופן חד את היקף החובות הבינלאומיים של המדינות המתפתחות, בתנאי שיאמצו מדיניות שתיצור אקלים נוח להשקעות זרות.



במידה רבה הדו"ח נראה כמו מסמך התגוננות של דוקטרינה הנמצאת תחת התקפה אגרסיווית, ואין הכוונה למתנגדי הגלובליזציה בלבד. התקפות הטרור על ארה"ב והקישור שרבים עשו בין הטרור האיסלאמי למאבק בין העולם הראשון בעולם השלישי הביאו את הסוגייה הכלכלית למוקד תשומת הלב הציבורית.



אלא שמנגד לדו"ח האופטימי וחסר הספקות של הבנק העולמי ניצב "דו"ח התפתחות האדם" שפורסם לפני חצי שנה על ידי תוכנית הפיתוח של האו"ם (UNDP), ובו מוזהרות המדינות המתפתחות דווקא שלא לסמוך על כלכלת השוק אלא על עצמן בלבד. כלכלת השוק והתאגידים הגדולים, נכתב בדו"ח, אינם מספקים לעולם השלישי את הטכנולוגיות שלהן הוא זקוק. כוחות השוק משמשים מנוע להתפתחות הטכנולוגיה, אך לא להפצתה בעולם.



הדו"ח חובר על ידי מאות מומחים, הממחישים את הטענה בדוגמאות רבות. ב-1998 השקיעו המדינות המתועשות 520 מיליארד דולר במחקר ובפיתוח (יותר מהתוצר המשותף של 30 המדינות העניות ביותר בעולם), ואולם יעדי המחקר והפיתוח אינם רלוונטיים למדינות העניות. מתוך 70 מיליארד דולר שהושקעו באותה שנה במחקר רפואי, רק 400) 0.5% מיליון דולר) שימש לחקר מחלות האיידס והמלריה, הפוגעות במאות מיליוני בני אדם בעולם השלישי. דוגמה נוספת: ב-1996-1975 יצאו לשוק העולמי 1,223 תרופות חדשות, מתוכן רק 13 היו מיועדות לטיפול במחלות טרופיות, ורק 4 תרופות מתוך ה-13 פותחו במימון חברות תעשייתיות.



הפער בין צורכי המדינות העניות לבין המשאבים המוקצים להתמודדות עמו, מוגדר