בחודש שעבר נרשמה מחאה ציבורית שקטה ויוצאת דופן, כשיותר מ-1,500 איש חתמו בתוך שבועיים על יוזמה בשם "גם אני מיקי רוזנטל", שחלק ממנה התנדבו לסכן אלפי שקלים מכספם בשם חופש הביטוי. החתומים על היוזמה הצטרפו כנתבעים לצד יוצר הסרט "שיטת השקשוקה" לתביעת הדיבה שהגיש נגדו עידן עופר בסך 3.5 מיליון שקל. הם התחייבו כי אם על רוזנטל יוטל לשלם פיצוי לעופר ולחברה לישראל, הם יתחלקו עמו בתשלום. בתביעה שהגיש עופר לפני כחודשיים הוא טען כי רוזנטל הכפיש ב"שיטת השקשוקה", העוסק בעסקיה של משפחת עופר וברווחיה מההפרטות במשק, את משפחת עופר והחברה לישראל (שבבעלות סמי ועידן עופר). עופר טען כי הפרסום בסרט סתר את פסק הדין של בג"ץ שדחה את העתירה שהוגשה נגד הסכם בז"ן לפיו התחייבה המדינה לשלם לחברה לישראל כחצי מיליארד שקל תמורת חלקה בבתי הזיקוק חיפה, וגרם לו ולחברה ולשמם הטוב נזק אדיר. התביעה הוגשה לאחר שעופר מחק תביעה קודמת בסך מיליון שקל שהגיש נגד רוזנטל בתחילת 2008, בה טען כי רוזנטל פועל זה שנים נגדו ונגד משפחתו, ומנצל את כוחו בתקשורת כדי לפגוע בהם.
עו"ד אורי ענבר, שעמד מאחורי היוזמה לפנות לציבור להתייצב לצד רוזנטל, הסביר כי "מי שתובע עיתונאי-חוקר בסכום כזה פוגע באינטרס הציבורי ולא רק בעיתונאי. כשמצרפים לתביעה כזו תג מחיר של 3.5 מיליון שקל יש כאן איום והפחדה". במקביל לתביעת הדיבה המתנהלת בימים אלה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, קיים ויכוח ער בנוגע ליכולתם של בעלי ההון להשתיק את מבקריהם בעלי המיקרופון ונטולי הממון. השאלה היא האם התביעות של עופר נועדו להשתיק דיון ציבורי חשוב שביקש רוזנטל לעורר בסרטו, או שמא הן מהוות מימוש של זכותה הלגיטימית של משפחת עופר להגן על שמה הטוב.
חברת הכנסת היחידה שהצטרפה לעצומה היא שלי יחימוביץ' (עבודה), עיתונאית לשעבר. על התביעה של עופר היא אומרת: "התופעה של איומים והגשת תביעות לצורך הפסקת ביקורת ציבורית נולדה עם משפחת עופר. נראה לי שבעלי הון אחרים לא אימצו את השיטה. הם מבינים שהתביעות חוזרות כבומרנג למי שמגיש אותן. שרי אריסון לדוגמה, בכל המתקפות כלפיה (לאחר שסרבה להדיח את יו"ר דירקטוריון בנק הפועלים לשעבר דני דנקנר, ה"ר), הלכה למבקר המדינה ולא השתמשה במכשיר הזה. לכן לא התעורר כאן באופן אותנטי צורך בחקיקה כזו. אבל אם אראה שני מקרים נוספים מצד שני בעלי הון שמגישים תביעות כדי להשתיק ביקורת לגיטימית כלפיהם, אתחיל לעבוד על חקיקה שתגביל זאת", מוסיפה יחימוביץ'.
ניסיון להגן על הנתבע
בארצות הברית הבינו כבר לפני 17 שנה את הבעייתיות שבתביעות של בעלי הון ותאגידים נגד מבקריהם ומצאו דרך משפטית להתמודד עמן. תביעות אסטרטגיות המיועדות למנוע דיון ציבורי זכו בארה"ב לראשי התיבות SLAPP - Strategic lawsuit against public participation, המזכירות גם את המונח האנגלי ל"סטירה" (Slap).
תביעות כאלה מכוונת להשתיק ביקורת ציבורית ולהביא לכניעת הנתבע בעקבות פחד, איום, הערמת הוצאות משפט והתשה כך שינטוש את ביקורתו, ונועדו גם להרתיע אחרים מלהשתתף בדיון הציבורי. תביעות מסוג "Slapp " מוגשות גם בתחום יחסי העבודה, כאשר מעסיק תובע עובד שהשמיע ביקורת נגד המעסיק. בתחום התכנון והבנייה ואיכות הסביבה מוכרות תביעות של בעלי הון שנפגעו מפעילות גופים ירוקים.
קליפורניה היתה המדינה הראשונה בארה"ב שהנהיגה סעיף Anti Slapp ב-92'. סעיף זה מיועד למנוע שימוש לא ראוי בתביעות. לפי הסעיף, נתבע שהוגשה נגדו תביעת Slapp יכול לבקש, כטענה מקדמית, להפעיל את סעיף ה-Anti Slapp במקרים בהם מדובר בפגיעה בחופש הביטוי. אם הצליח להראות שהתביעה נגדו תוקפת פעילות שמוגנת בחוקה האמריקאית המעניקה הגנה יתרה לחופש הדיבור והמחאה, יעבור נטל ההוכחה לתובע שיאלץ להוכיח כי לתביעתו בסיס הוכחתי מוצק. כלומר, במקום שהנתבע ייאלץ להוכיח כי דבריו - גם אם מהווים לשון הרע - היו אמת, סעיף Anti Slapp מחייב את התובע להוכיח את טענותיו.
בנוסף, אם הצליח הנתבע לנצח באמצעות הגנת הסעיף, הוא יהיה זכאי לפי חוק לתשלום שכר טרחה מלא של עורכי דינו ולהחזר מלא של הוצאות המשפט. לפחות 25 מדינות שונות בארה"ב אימצו את חקיקת Anti Slapp ומאות פסקי דין של שופטים בארה"ב העניקו לנתבעים הגנה לפי סעיפים אלה.
לדעתו של ד"ר בועז שנור, מומחה לדיני לשון הרע מהמרכז האקדמי למשפט רמת גן, "תביעתם של עופר והחברה לישראל נגד רוזנטל מתקרבת מאוד להגדרה של תביעת Slapp. לפי רוב ההגדרות המקובלות, תביעת כזו מוגשת בידי תאגיד כדי לעצור אדם מלפנות לציבור - זה גם מה שקרה כאן. קשה מאוד להראות שנגרם למשפחת עופר נזק כספי מוחשי כתוצאה מפרסום הסרט, בניגוד לפגיעה בשמם הטוב".
עם זאת שנור מבהיר כי תביעת משפחת עופר אינה תביעת Slapp מובהקת מכיוון שלדבריו "במקרה הזה ייתכן שבסופו של דבר הם יזכו לפחות חלקית בתביעתם. הדברים שפורסמו פגעו בהם. השאלה שבית משפט יבדוק היא אם הפרסום שבסרט נכון. לא בטוח שרוזנטל יצליח להוכיח את הדברים שהוקרנו. זה לא פשוט לעיתונאי להוכיח טענות מאחר שהמקורות שלו פעמים רבות אינם מוכנים להעיד לטובתו ואינם נאותים למסור לו מסמכים שהראו לו בעבר".
חובת ההוכחה היא על הנתבע
בניגוד ליחימוביץ, שנור סבור כי קיימת בשנים האחרונות עלייה בכמות תביעות ההשתקה שהוגשו בישראל, המצדיקה לדעתו עדכון של החקיקה בנושא. לדעתו, "שיטת המשפט הישראלית לא מתמודדת טוב עם תביעות שנועדו להשתיק ביקורת ציבורית". תביעות כאלה, אומר שנור, הן נשק קל בידי תובעים. "הנתבע יודע שבפעם הבאה שהוא ישמיע ביקורת זה עלול לסבך אותו בהוצאות של 30-40 אלף שקל שאולי הוא יקבל בחזרה, ואולי לא. גם אם אין מאחורי התביעה בסיס - היא הצליחה. היא נועדה להפחדה, והשיגה את מטרתה".
בנוסף, אומר שנור "הנתבע צריך להוכיח שהוא פעל בתום לב ובסבירות - אלו עניינים של מידה והם נתונים לשיקול דעת של השופט. השלב שבו מגיעים לדון בתום הלב והסבירות הוא שלב ההוכחות - שלב מתקדם ויקר. זה יכול להיות שנה-שנתיים אחרי שהתביעה הוגשה. יש לכך עלויות פסיכולוגיות וכספיות רבות על הנתבע".
ד"ר תמר גדרון, מומחית לדיני לשון הרע מבית הספר למשפטים של המכללה למינהל, מצטרפת לדעתו של שנור. לדבריה "הפרוצדורות הקיימות כיום בישראל לתביעות מסוג כזה מהוות מענה חלקי בלבד. לנתבע בישראל בתביעות השתקה אין הרבה מה לעשות.
"המצב החוקי שקיים בישראל מאפשר קבלת פיצויים בשל לשון הרע ובשל פגיעה בפרטיות בהליך פשוט למדי. התובע לא צריך להוכיח את הנזקים שנגרמו לו מכיוון שיש הוראה שמחייבת לפצותו גם ללא הוכחת נזק. לכן הסיכון בו מצוי הנתבע, האדם שפרסם מידע או דעה בעניין ציבורי, אינו זניח", אומרת גדרון.
עו"ד צבי גלמן, בא כוחם של עידן עופר והחברה לישראל מסר בתגובה: "הטענה כאילו תביעת הדיבה נגד רוזנטל הוגשה כדי למנוע דיון ציבורי היא מופרכת מעיקרה ולו לנוכח העובדות הבאות: הסרט הוקרן לראשונה לפני כשנה, מאז הוקרן מאות פעמים ונעשה לגביו דיון ציבורי מקיף ורחב, ורק אחרי חודשים רבים הוגשה התביעה לבית המשפט. הטענה המדויקת יותר בעניין זה, היא שנעשה ניסיון פסול ליצור דה לגיטימציה להגשת תביעות לשון הרע. זה המקרה היחידי למיטב הכרתי, ששימוש בזכות חוקית להגנה על ערך כה משמעותי כמו שמו הטוב של אדם נתקל בביקורת ציבורית".