לכל דבר יש מחיר

רק לפני חודשיים אושר תקציב 2009-2010, והנה כבר נדרש קיצוץ מיידי של 2 מיליארד שקל. נכון, שפעת החזירים הצטרפה אמנם למרחב הציבורי מאז - אבל ההוצאות בגינה אינן צפויות להיות גדולות במיוחד. עיקר ההוצאה המיוחדת שבגינה נדרש הקיצוץ נובע מצרכים מיוחדים של מערכת הביטחון. מהם הצרכים האלה, ומה קרה בחודשיים האחרונים שגרם להם לצוץ פתאום? כנראה שלא נדע.

הצרכים המיוחדים של מערכת הביטחון הם רק חלק ממעטה הסודיות שאופף את הצעת הקיצוץ של האוצר. החלק האחר הוא הסודיות שבה נשמרה הצעת הקיצוץ עצמה, לרבות מפני מי שאמורים להוציאה אל הפועל - שרי הממשלה. מדוע צריכים שרי הממשלה ללמוד על קיצוץ שיושת על תקציבי המשרדים שבראשותם, בהתראה של 48 שעות בלבד? התשובה לכך אינה ברורה, וחבל. תהליכי קבלת ההחלטות של ממשלת ישראל צריכים להיות רציניים יותר מזה.

הקיצוץ הוא רוחבי, בשיעור של 2% מהתקציבים הפנויים של משרדי הממשלה, והוא חל הן על תקציב 2009 והן על תקציב 2010. ואולם עד לסיומה של 2009 נותרו שלושה חודשים בלבד. הדרישה לקצץ בשלושת החודשים האלה 2% מהתקציב השנתי צפויה להטיל על משרדי הממשלה מעמסה כבדה, ולגרור אותם, ככל הנראה, לקבל החלטות קיצוץ שאינן מיטביות.

קיצוץ רוחבי מושת בדרך כלל בעיקר על המשרדים החברתיים. עם זאת, הפעם 750 מיליון שקל מהסכום המקוצץ יבואו על חשבון הכספים שאמורים היו להיות מחולקים במסגרת ההסכמים הקואליציוניים; לרבות קיצוץ בתקציב הנוסף שהוקצה לישיבות - בסך 300 מיליון שקל - מתוך תוספת של 750 מיליון שקל שהישיבות אמורות היו לקבל.

לא ברור. ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר יובל שטייניץ נהגו בחוכמה כשהעניקו לשני חברי הממשלה החרדים הבולטים את מבוקשם: אלי ישי, שר הפנים, קיבל הגנה מפני קיצוץ במענקי האיזון של הרשויות המקומיות; ויעקב ליצמן, סגן שר הבריאות, קיבל תוספת תקציב להיערכות לשפעת החזירים. מה תהיה עמדתם של שני אלה בישיבת הממשלה - זו שאלת המפתח. בכל מקרה, ההצבעה בממשלה ביום חמישי תהיה מבחן מנהיגות חשוב לשר האוצר, ועוד יותר מזה - לראש הממשלה.

זו שאלה מצוינת. הרושם הוא שאם תקציב מערכת הביטחון עובר תיקון מאסיבי חודשיים בלבד לאחר שאושר על ידי הממשלה, לא נשאר הרבה מהמלצות הוועדה, שנועדו לקבוע ודאות בתקציב הביטחון בעשור הקרוב; איזו ודאות ואיזה נעליים? ההערכה היא שהמלצות ועדת ברודט נהפכו כרגע ל"רצפה" - משמע, זהו התקציב השנתי המינימלי שמערכת הביטחון מצפה לקבל, ועליו היא מוסיפה את ה"תיקונים העונתיים" שלה - כמו התיקון העונתי הנוכחי, בסכום של 1.5-2 מיליארד שקל.

לא ברור, כשם שלא ברור מהם הצרכים שבגינם נדרשה התוספת התקציבית לביטחון. לא ברור גם אם הנדיבות הזאת קשורה לזהותו של שטייניץ, הידוע בתפישתו הביטחונית. עם זאת, ההערכה היא כי הנדיבות הזו היא בעיקר אסטרטגית. העובדה שהתוספת לביטחון נכרכה מיד בקיצוץ מקביל בתקציב הממשלה, איפשרה לאוצר לתמוך בה.

הקיצוץ בתקציב לוקה בכל הבעיות הניהוליות המאפיינות את ממשלת ישראל מקדמת דנא. למרות זאת, בבסיסו הוא החלטה ניהולית חשובה ביותר. מול הצורך לקבל החלטות בשליפה, כשנותרו רק שלושה חודשים לתום השנה, עומד הצורך לשמור על העיקרון היסודי - לפיו לא פורצים את מסגרת התקציב ולא מגדילים את הגירעון.

יתרה מכך, בפעם הראשונה מתחילה ממשלת ישראל לאמץ את עיקרון-העל שלפיו לכל דבר יש מחיר. רוצים הגנה על בריאות הציבור? רוצים הגנה על ביטחון הציבור? בבקשה. אבל צאו ולימדו כי ההגנות האלה יבואו על חשבון ההגנה על השכבות הנחשלות, טיפוח החינוך או ההגנה על האיתנות הפיננסית של הציבור (באמצעות פריצת מסגרת התקציב). איזו מההגנות האלה חשובה יותר - זאת צריכה ממשלת ישראל לקבוע.

הממשלה צריכה להבין שזה מה שמונח על הכף: הבחירה בהסטת כספים לעניין שפעת החזירים משמעה פגיעה בחינוך, בעניים או ביציבות הפיננסית. ככה זה בחיים. מבחינה זו, נתניהו ושטייניץ ראויים למלוא ההערכה על החלטתם לקצץ בתקציב: זה לא רק קיצוץ; זה בעיקר שיעור בהתבגרות אזרחית וכלכלית של ממשלת ישראל.