>> ב-1 באוגוסט עזבתי את תל אביב, עיר הולדתי האהובה, ועברתי לדימונה, עירי האהובה לא פחות. האמת היא שאני אוהב מקומות רבים בארץ ישראל. לרגל צילומי העונה השנייה של סרוגים, שהיתי באחרונה לא מעט בירושלים, עיר הבירה שלנו, שמרוב הקדושה והלנצח-נצחים, שכחתי עד כמה יפה היא ועד כמה מפעימה יכולה להיות הליכה ברחובותיה, וכמה מרגש לראות סתם כך את שאנן סטריט, גיבור תרבות מקומי, מטייל ברחוב בצלאל מלווה בילד חמוד.
אני רוצה להיות השאנן סטריט של דימונה. הו דימונה, ביקשו ממני לכתוב טור על המעבר אליך, שהרי מדובר ב"החלטה לא טריוויאלית". כאילו שלגור במרכז תל אביב המזוהמת והרועשת, בדירת 2.5 חדרים שעולה 5,000 שקל בחודש, זו החלטה מובנת מאליה.
קנינו בית בדימונה. בית ממש - שתי קומות, חמישה חדרים, שני חדרי אמבטיה. בתל אביב, כשיש למישהו חדר אמבטיה כמו שלנו, הוא בדרך כלל הופך אותו לדירת סטודיו עם מקלחון, ומשכיר לסטודנטים. בדימונה, לעומת זאת, לא צריך לנצל כל מטר בבית, פשוט יש הרבה מהם במחיר שפוי.
בתל אביב אנשים גרים כל כך צפוף וצמוד זה לזה, אבל כשהם רואים אחד את השני ברחוב הם בקושי אומרים שלום. בדימונה, שבה לכל אחד יש חלקת גן עדן פרטית, כולם ברחוב מכירים את כולם, וכמו בשכונת חיים "זה לזה אומרים הם בוקר טוב". אמרו לנו גם שלעבור בקיץ זה שיגעון, כי יהיה חם בדרום. האמת היא שהיה נעים, חם אבל לא לח, ואחרי הצהריים מתחילה לנשב לה רוח נעימה ברחובות העיר, והטמפרטורות יורדות עוד לפני שקיעת השמש.
ככה זה כנראה בפריפריה. ודימונה היא הפריפריה, ותל אביב היא המרכז. רוב שטחי מדינת ישראל נמצאים בדרומה ואין שום סיבה בעולם שדימונה לא תהיה המרכז, ושתל אביב לא תיהפך לצפון התיכון. דרוש רק כיוונון מחשבתי קל.
בנגב מתחוללת מהפכה של ממש. הפוליטיקאים יכולים להפסיק לבקש סליחה מעיירות הפיתוח, ולהתחיל להגיד תודה לכל אלה שהתמידו והחזיקו בנגב בעבור כולנו, והפכו את המדבר הישראלי למקום שנפלא לגור בו. יהיה נחמד אם התודה הזאת תלווה במעשים, דוגמת עידוד יזמות בדרום, הקמת מסילות רכבת ופיתוח תרבותי. יש כאן ביקוש למעצבי פנים, לחנויות מותגים, לבתי קפה שמגישים קרואסון שקדים, לליצני יומולדת ולמעצבי דעת קהל. בואו, יהיה גדול.
פטר בני נהנה כאן מאוד, בעיקר מהמרחבים שלא הכיר קודם, החל בחלקת הדשא הפרטית שבחצרנו וכלה בארגז החול של גן פשוש המקומי שאותו הוא פוקד. גם הרחוב ההולנדי הקטן שאנחנו גרים בו הוא חלק חשוב מהממלכה של פטר, ואף הוא סר למרותו.
החלק שלי במהפכה הוא זעום. אני פה בגלל אשתי, נועה, האשה המדהימה והנהדרת ביותר שהכרתי בחיי, שהוליכה אותי אחריה למדבר לארץ זרועה שחבל על הזמן. נועה מקימה כאן תיאטרון, פרי יוזמת מפעל הפיס. למרות שהתקציב קטן, בשנה הקרובה היא מתכננת להעלות הצגה כבר בדצמבר, לערוך פסטיבל למחזות ברכט, ולייסד פסטיבל בינלאומי לאימפרוביזציה בעיר הנבטית ממשית (פנינת תיירות בשטח המוניציפלי של דימונה). את כל זה היא עושה בעזרת חמישה שחקנים בלבד ומנכ"לית, מיקה. לפני כשבועיים ערכה הקבוצה חזרה פתוחה לקהל הרחב. בתום החזרה ניגש לנועה אדם מבוגר בן כ-60 וסיפר לה שכבר זמן רב הוא לא חולם, אבל על מה שראה באותו היום הוא בטוח יחלום. מאז שעברנו לדימונה גם אנחנו חזרנו לחלום, ולחלום הזה אין גבולות.
-
הכותב הוא שחקן קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון, שהשתתף בין היתר בסרטים "יוסי וג'אגר", "בופור" ו"מינכן"
דימונה אהובתי
אוהד קנולר
2.10.2009 / 7:09