אנחנו כאן, ג'ימונה

>> נולדתי וגדלתי בדימונה, וכל מה שתגידו עכשיו שמעתי אלף פעם: "בלונדינית? בדימונה?", "לא ידעתי שהיו אשכנזים בהרי האטלס", וגם: "את בטח הבת של ראש העיר". יותר מכל אני זוכרת את העיניים, את המבט הלא-מאמין מול הסטיגמה המתנפצת. "מאיפה את?" - פאוזה דרמטית - "מה, יש שם צופים?"

רק דברים רעים אמרו אז על דימונה, וכשכל הסביבה אומרת לך שאתה שיכור - אתה הולך לישון, או קם מרבצך כאריה שואג ומוכיח שאתה פיכח לחלוטין. היו אנשים שבאמת הלכו לישון; אנחנו לא. קבוצה של אנשים צעירים מאוד, שבהחלטה שלא הוכרזה מעולם קמו כאריות ולקחו את הדימוי של דימונה - ושלהם כמובן - על כתפיהם צרות.



לכל אחד היתה הדרך שלו. אני למשל פיתחתי נאום שלם, שזור בשלל דאחקות מקומיות כמו: "כן, יש לנו תיכון, אבל למי יש זמן ללמוד כשנפגשים כל יום בצהריים ליד הבאר? מישהו חייב להביא מים לגמלים".



התגובות נעו בין חיוך מבויש לסקרנות גדולה. בשנות השבעים והשמונים אנשים באמת חשבו שאנחנו חיים במעברה. "דימונה זה מרוקאי סכין", אמר לי פעם נער ממרכז הארץ, שדווקא מצא חן בעיני, עד לאותו משפט אומלל. כמובן שלא ויתרתי לו על הנאום.



שתי חוויות נחרתו עמוק בזיכרוני - שתיהן, כך ברור לי כיום, היו חלק מהצורך הכמעט-אובססיבי שלי להוכיח לכולם שהם טועים. הראשונה: אחת לפרק זמן היתה מגיעה לתיכון ליהמן הידוע קבוצת פרחי טיס. לקחו אותם לסייר בארץ, ומה יותר "ארץ" מהשכנה הדרומית.



נפעמים, היו פרחי הטיס עוברים בין מעבדות האלקטרוניקה, שיעורי הפיסיקה ואולם הספורט (הקפידו מאוד שלא להכניס אותם לכיתות ההן, של החשמלאים והמטפלות). ואז היה מגיע הדובדבן שבקצפת: הפגישה עם הקופים. כמו בגן חיות מתוחכם במיוחד, היינו יושבים מולם, ובלחיצת כפתור דמיונית התחילה ההצגה. האמת, זה היה פשוט. הם היו כל כך משוחדים, כל כך שקועים בדימויים שטיפטפה להם התקשורת - ופתאום הם גילו בני אדם כמוהם, שאפילו על פוליטיקה הם יודעים לדבר.



בסוף כל מפגש נרשם עוד וי במחברת שינויי הדעה. נכון, רק עשרים פרחי טיס בכל פעם, אבל הגודל הרי לא קובע. מעולם לא סירבתי לעשות את הצגת הדימונאית, שהיא כמו כולם. בלבי פנימה ידעתי שבאותה מידה שזה מגוחך - זה גם חשוב.



חוויה נוספת: באוטובוס, בדרך למחנה קיץ. במשך הנסיעה שרים בני הנוער שירי ארץ ישראל היפה, אבל רגע לפני שהם מגיעים ליעד הלב מתרחב ואתו גם הגרונות שזעקו: "אנחנו כאן ג'י-מו-נה, אנחנו שם ג'י-מו-נה". קריאת הקרב הדימונאית לא הותירה מקום לספק.



מעולם לא שמעתי קבוצה מרמת חן, צהלה, דניה או איזה קיבוץ בצפון שתוקעת יתד כה נמרץ באיזהשהו מקום. אנחנו כן - אנשי ההפוך על הפוך. כמו רוצים לומר: הגענו, שימו לב אלינו, מיד תגלו שכל מה שחשבתם - הוא ההפך הגמור.



אדם, כידוע, אינו אלא תבנית נוף מולדתו, וזו תלך אתו עד קץ הימים. מבט קצר אל הקבוצה המשובחת שבתוכה גדלתי מגלה שהצורך להשמיע את קולנו הפך אולי למתוחכם יותר, אך חובת ההוכחה, אז כמו היום, זורמת לנו בדם, ממש כמו המים מהבאר.