הבטחות כמו חול

>> באר שבע, 2015. בנסיעה בכביש המהיר חולפים על פני שלט הכניסה לעיר: "ברוכים הבאים למטרופולין באר שבע - בירת הנגב". באזור כולו גרים יותר ממיליון איש, ובנוסף מגיעים בכל בוקר לאזור עשרות אלפים נוספים רק כדי לעבוד - ועוזבים בערב. אבל התנועה זורמת כסדרה בכביש הרחב.



משמאל לכביש אפשר להתרשם מהמבנים המשוכללים של אוניברסיטת בן גוריון ובית החולים סורוקה, בצל גורדי השחקים ומרכזי הקניות החדישים. אם יש לכם זמן, מומלץ לעצור ולשוטט בגנים ובבתי הקפה של שכונת הסטודנטים הסמוכה, שרק לפני עשור נודעה לשמצה כשיכון ד'. אם אתם בחופשה, תוכלו להתרווח בספא מפנק בים המלח. אל תדאגו, הנסיעה קצרה - רק צריך לתפוס את הרכבת.

גם לאילת, שנהפכה בשנים האחרונות למרכז סחר ותיירות בינלאומי, אפשר להגיע בקלות עם רכבת. בדרך לשם אל תוותרו על מצפה רמון, כדי לא לפספס ביקור במוזיאון גוגנהיים.



התיאור הזה נשמע כמובן תלוש מהמציאות. אבל כך בדיוק היה יכול היה הדרום להיראות בעוד שש שנים, אם רק חלק מהתוכניות שהועלו בעשור האחרון על ידי יזמים, אילי הון וממשלת ישראל, היו יוצאות מן הכוח אל הפועל (על הרפורמות שלא התממשו, ראו מסגרת).



במציאות, אף שדוד בן גוריון ביקש להפריח את הנגב כבר בשנות ה-50, לא נעשה הרבה. ההוכחה: הנגב, שמשתרע על 60% משטח המדינה, הוא האזור בעל צפיפות האוכלוסין הנמוכה ביותר בישראל - ורק 8% מכלל אזרחי המדינה מתגוררים בו.



עוני ואבטלה



איכות החיים בדרום עדיין נופלת מזו שבשאר האזורים בישראל, והאוכלוסייה המתגוררת באזור חלשה מזו שבשאר המדינה - ומשתייכת בממוצע לאשכול 4 מתוך 10 בסולם הרמה החברתית-כלכלית של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס). כך עולה מעיבוד נתונים שערך themarker בנוגע ליישובי הדרום. היחידים מבין תושבי הדרום שהצליחו להתברג לאשכול 9-10, הכולל את האוכלוסייה החזקה ביותר בישראל, הם תושבי עומר, מיתר ולהבים - שם מתגוררים אנשים עשירים, אך מעטים. רוב יישובי הדרום נעים בין האשכול הראשון (ביישובים הבדווים) לאשכול החמישי (בבאר שבע, למשל).



שיעור האבטלה בדרום הוא הגבוה בישראל - והגיע באוגוסט 2009 ל-12.1%, לעומת ממוצע של 7.4% בישראל כולה; מחצית מהעובדים בדרום משתכרים עד לרמת שכר המינימום, ואילו השכירים מרוויחים בחודש 1,500 שקל פחות בממוצע מעמיתיהם במרכז - כך לפי נתוני הלמ"ס. ביישובים הבדווים השכר אינו עולה על 4,000 שקל בחודש (3,500 שקל ברהט), אבל גם בנתיבות השכר הממוצע לא עובר את הרף של 3,900 שקל.



גם בתחום החינוך משתרך הדרום מאחורי המרכז - כשרק 51.9% בממוצע מבוגרי האזור זכאים לתעודת בגרות, לעומת 59.3% בממוצע במרכז (עם זאת, בצפון שיעור הזכאות נמוך מעט יותר - 51.7%).



ומה לגבי בנייה ופיתוח? גם כאן אין חדשות טובות. ב-2007 נבנו בצפון ובמרכז יותר מ-3 מיליון מ"ר למגורים, בעוד שבדרום נבנו פחות מ-500 אלף מ"ר. במקביל, נסללו בדרום באותה שנה רק 250 אלף מ"ר של כבישים חדשים, לעומת יותר ממיליון מ"ר במרכז.



לנוכח כל הנתונים העגומים האלה, לא מפתיע לגלות שתושבי הדרום לא מרוצים. בסקר שערכה הלמ"ס בערים בישראל (שלא כלל את המועצות המקומיות ואת היישובים הבדוווים) ב-2007 הצהירו כמעט 30% מתושבי הדרום כי הם אינם מרוצים ממקום מגוריהם, לעומת 19% במרכז ו-24% בצפון. כ-60% מתושבי הדרום הביעו אי שביעות רצון ממצב הכבישים באזור, ו-57% גילו חוסר שביעות רצון מהיקף השטחים הירוקים בדרום. גם תחושת הביטחון האישי של תושבי הדרום נמוכה יותר - 68% דיווחו שהם מרגישים בטוחים להסתובב לבד בלילה באזור מגוריהם, לעומת כ-73% מתושבי המרכז והצפון.



בהתאם, שיעור ההגירה השלילית באזור הוא גבוה: 0.23% מתושבי הדרום עזבו את האזור ב-2007, לעומת הגירה חיובית במרכז, ושיעור הגירה הקרוב לאפס בצפון. בשדרות, למשל, התושבים פשוט נוטשים את העיר - ושיעור ההגירה ממנה מגיע ל-4%. אבל מצב זה אינו אופייני רק לעיר הזו, הסובלת ממצב ביטחוני קשה בשנים האחרונות; ברוב יישובי הדרום נרשמת עזיבה של תושבים ונתוני ההגירה שליליים. גם עשרות אלפי הסטודנטים שלומדים מדי שנה במוסדות ההשכלה הגבוהה באזור עוזבים את העיר מיד עם סיום לימודיהם, ורק מעטים נשארים לגור בדרום.



החזון האפוקליפטי עלול להתממש



"אם המדינה לא תחסל את המדבר, עלול המדבר לחסל את המדינה", אמר בן גוריון כבר ב-1955. לפי הנתונים המדאיגים האלה, יש חשש שחזונו האפוקליפטי עלול להתממש.



"הבעיה היא שנעשו כמה טעויות היסטוריות, משיקולים אידיאולוגיים", מסביר פרופ' עומר מואב, המשמש יו"ר הפורום המייעץ לשר האוצר יובל שטייניץ. "כששולחים אוכלוסייה לאזור חלש, שאין בו יתרונות מבחינת הפוטנציאל הכלכלי, נוצר מצב של סינון, גם אם האוכלוסייה אינה חלשה באופן טבעי - החזקים יותר קמים ובורחים למרכז, ומי שנשאר הם החלשים יותר".



בנוסף, טוען מואב, הפריפריה כולה מופלית לרעה בתחום החינוך, מכיוון שעלות תלמיד באזורים אלה נמוכה יותר מזו שבמרכז. "קשה לתת חינוך טוב בישראל - ובפריפריה זה יותר גרוע", הוא אומר.



לשמוליק ריפמן, ראש המועצה האזורית רמת הנגב ויו"ר מינהלת הרשות לפיתוח הנגב, יש הסבר נוסף: "התחושה שלי היא שיש למישהו עניין למתג את הנגב כאזור פריפריאלי, בעיקר לצרכים פוליטיים של המפלגות השונות. בכל מערכת בחירות הפוליטיקאים מתחייבים שהם ידאגו לפריפריה, אך מאחורי ההצהרות האלה אין הרבה עשייה. בנוסף, שרים וראשי ממשלות משקיעים במקומות שבהם יש מצביעים; מה לעשות שבנגב אין מספיק אנשים, ופוטנציאל המצביעים נמוך יותר".



במרכז אדווה מפנים את האשמה לכיוון אחר. לפי דו"ח של המרכז, המעסיק הגדול ביותר בנגב הוא מדינת ישראל, באמצעות צה"ל והרשויות המקומיות. "הנגב מעולם לא הצליח להיהפך למוקד של פיתוח כלכלי עצמאי, מכיוון שכל הפעולות בו נשלטות על ידי המדינה או על ידי מפעלים בבעלות פרטית שאינם פועלים מתוך האזור עצמו", טוען ד"ר שלמה סבירסקי, המנהל האקדמי של מרכז אדווה. "כך, מרבית הרווחים מוצאים דרכם אל מחוץ לאזור. כבר זמן רב שהנגב אינו שותף של ממש למהלכים הכלכליים העיקריים המתרחשים בישראל".



נקודת המפנה שלא הגיעה



הכל יכול היה להשתנות ב-20 בנובמבר 2005 - יום שסימן את נקודת המפנה ביחסה של מדינת ישראל לנגב. באותו יום אישרה הממשלה ברוב גורף את תוכנית נגב 2015, שיזמה עמותת דרומה, שבראשה עמדו איש העסקים איתן ורטהיימר, החשב הכללי באוצר לשעבר ניר גלעד, ושני אלופי משנה במיל', טל דילאן וחיים בלומנבלט.



עלות התוכנית היתה 17 מיליארד שקל, שהיו אמורים להתפרס על פני עשר שנים. התוכנית היתה צריכה להביא "לשינוי דרמטי", כלשון מנסחיה, ולהפוך את הנגב לאזור מפותח מבחינה כלכלית, שיציע איכות חיים וחווית מגורים לאנשים החיים בו.



בתום עשר השנים, כך לפי החזון, מספר התושבים באזור היה גדל מכ-600 אלף למיליון; מספר המועסקים היה עולה פי שניים, וכך גם השכר לנפש; ומערכות החינוך והתשתיות היו משתפרות ללא היכר בזכות השקעה כספית עצומה, עם דגש על הישובים הבדווים.



גם עניינים כמו מיגור הפשיעה באזור, הקמת שכונת יוקרה בערד והקמה של שכונת סטודנטים בבאר שבע היו כלולים בתוכנית - אבל בעיקר ניסו מנסחיה למשוך לאזור אוכלוסייה חזקה, באמצעות הקמת פרויקטים יוקרתיים למגורים. ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, עמד מאחורי התוכנית בגאווה, ובמסיבת עיתונאים חגיגית ומחויכת שקיים עם השר הממונה על פיתוח הנגב והגליל באותה תקופה שמעון פרס, אמר: "אני מבטיח לכם שכל עוד אני מכהן כראש ממשלה, ואין לי שום כוונה לעזוב את התפקיד בקרוב, התוכנית לפיתוח הנגב תיושם".



אבל כמה חודשים לאחר מכן עזב שרון את תפקידו, שלא מרצונו, ומלחמת לבנון השנייה שמה קץ לחלומות של יוזמי התוכנית. ממשלת אולמרט אמנם אישרה ב-2006, בישיבה חגיגית שנערכה במדרשת שדה בוקר, תקציב לתחילת הפרויקט, אך בהמשכה של אותה שנה הפסיקה את העברת התקציב. בשנתיים הראשונות ליישומה הקציבה הממשלה לתוכנית 400 מיליון שקל, במקום 4 מיליארד שקל שהתחייבה להשקיע - והתוכנית גוועה.



"למרות ההרגשה שישראל נטשה את התוכנית המקורית, התוכנית עדיין קיימת ומתקיימת", אומר עופר איסרוב, מנכ"ל דרומה ומנהל החטיבה לאזורי עדיפות לאומית בסוכנות היהודית. "אמנם היא לא מתקיימת כמו שחלמנו עליה, אבל כנראה שחלומות תמיד נשארים בחלומות", הוא מוסיף. "חלק מהדברים קרו וחלק לא; אחרים קורים, אבל לאט מאוד. כרגע, במקום שתהיה יריעה כוללת, כמה ממשרדי הממשלה ממשיכים לבצע חלקים מהתוכנית, כל אחד בקצב אחר".



תוכנית דרומה זכתה גם לכמה ביקורות. במרכז אדווה טענו כי העברת אוכלוסייה חזקה לנגב תעלה את מעמד הנגב באופן מלאכותי, וכי היא פוסחת על עיירות הפיתוח והיישובים הלא-מוכרים. גם מואב טען במאמר שפורסם ב-themarker ב-2006, כי מדובר "בבזבוז כספי ציבור ובאחת התוכניות הגרועות שנהגו בישראל".



מחכים לפנמה הישראלית



ואולם דרומה לא היתה התוכנית היחידה שלא יושמה בנגב. כבר בשנות ה-50 הורה בן גוריון לסלול רכבת מהמרכז לאילת. מאז, הנושא עלה וירד מסדר היום הציבורי: בשנות ה-80 הוקמה ועדה שאישרה את נחיצות הפרויקט, וב-2004 הוציא בנימין נתניהו, שכיהן אז כשר האוצר, מכרז לסלילת קו הרכבת לאילת.



במקביל ליוזמה זו, ב-2006 הציג איש העסקים הדרום אפריקאי יעקב האריס תוכנית לסלילת קו רכבת מהמרכז לאילת, הקמת נמל ושדה תעופה חדשים מצפון לעיר, וחפירת תעלה גדולה יותר מתעלת פנמה שתיצור חיבור לירדן - בהשקעה של 3 מיליארד דולר. למיזם הוא קרא "רכבת השלום". כיום, שלוש שנים לאחר מכן, התוכנית עדיין קיימת רק על הנייר.



"היה לנו הכל. ריכזנו את המשקיעים, הכנו כל מה שצריך לקראת תחילת העבודה, עשינו המון וזה היה חם", סיפר האריס השבוע. "אבל באותה תקופה התפטר נתניהו מראשות האוצר, הכל נפל - והפרויקט התחיל לגסוס. עכשיו אנחנו מקווים שנתניהו יתפנה לכך שוב, וירים מחדש את התוכנית".



האריס, בן ה-83, הגיע באחרונה לישראל מדרום אפריקה כדי לנסות לקדם שנית את הפרויקט שלו. "אני לא אעזוב את זה; זה פרויקט יוצא מן הכלל", הוא טוען. "כשהתחלנו לפתח את התוכנית לאילת, עדיין לא היה כלום בדובאי ובקטאר, חוץ מכמה חנויות דגים - ותראה מה הם עשו ומה אנחנו עשינו בינתיים. זה פשוט פשע לאומי שלא עשינו דבר בנגב במשך כל השנים האלה".



תוכנית נוספת שהוגשה לאחרונה על ידי הוועדה המחוזית דרום וממתינה לאישור סופי של הוועדה הארצית, לאחר מאבק ארוך ופשרה מול האוכלוסייה הבדווית, היא "מטרופולין באר שבע". מטרת התוכנית להגדיל את אוכלוסיית הנגב למיליון איש עד 2020, והיא כוללת הקמת רשת תחבורה נרחבת בבאר שבע, והפיכת העיר למטרופולין ענק שימלא את רוב צורכי התושבים. "אם באר שבע תיהפך לעיר חזקה, הנגב יהיה חזק; וכל עוד היא תישאר חלשה, גם הנגב יישאר חלש", אומר ריפמן התומך בתוכנית.



הצעה נוספת לפיתוח הנגב מספק מכון ראות, השוקד על תוכנית לזינוק כלכלי-חברתי במשק הישראלי. מנכ"ל המכון, גידי גרינשטיין, מסביר כי לא בטוח שהקמת תשתיות כבישים ורכבות בנגב תביא בהכרח לצמצום הפערים החברתיים בינו לבין המרכז. "מנוע הצמיחה בפריפריה צריך להתבסס על מיצוי הנכסים הייחודיים שיש באזורים אלה לעומת אזור המרכז והעולם. לדוגמה, מכתש ומצפה רמון, שסביבם אפשר לבנות סיפור מדהים של נכס טבע ייחודי, ולהקים תעשייה שלמה של שירותים שתזניק את האזור קדימה".



"האסימון נופל"



למרות הכל, יש לתושבי הנגב מקום לאופטימיות. נתניהו נראה נחוש לקדם הפעם את תוכנית הרכבת לאילת, ולרשת את הנגב בכבישים המקשרים אותו למרכז. בנוסף, הבטיח ראש הממשלה להעביר תקציב לפיתוח אגם מלאכותי ואיצטדיון בבאר שבע.



גם מצב הכבישים והתחבורה בדרום טוב מבעבר: כביש 6 מגיע כיום כמעט עד לפאתי באר שבע (צומת קמה), מה שהביא לעלייה בביקוש לנדל"ן באזור. עם סיום העבודות, שיחלו רק במחצית השנייה של 2010, אמור הכביש להגיע עד לצומת הנגב. במקביל, משודרגות בימים אלה תשתיות של כמה כבישים ראשיים באזור, ורכבת ישראל מפתחת מסילה נוספת על זו של קו תל אביב-באר שבע - מצומת יד מרדכי, דרך שדרות לבאר שבע. באחרונה נחנך גם קו הרכבת מבאר שבע לדימונה.



אבל את רוב התקוות תולים התושבים וראשי הרשויות המקומיות בנגב בהעברת בסיסי צה"ל לנגב - ב-2017. במסגרת המהלך המקיף, שעלותו הכוללת היא כ-27 מיליארד שקל, יעתיקו 27 אלף אנשי צבא קבע את מקום מגוריהם לנגב. לפי הערכת שר הביטחון, אהוד ברק, אוכלוסייה זו תגדיל את הפעילות הכלכלית באזור במיליארד שקל בשנה. בנוסף, עד 2013 תוקם מדרום לבאר שבע קריית ההדרכה של צה"ל (עיר הבה"דים), שתאוכלס גם היא על ידי אנשי קבע, וכ-90 אלף חיילים צפויים לעבור בה בכל שנה.



ריפמן מסכים עם הטענה שהעברת מחנות צה"ל לנגב היא מנוף כלכלי לאזור, אך הוא מאוכזב מלוחות הזמנים של הפרויקט. "אין בממשלה מנהיגות שתוביל את המהלך הזה, כדי שיקרה כמה שיותר מהר וחלק", הוא אומר. עם זאת הוא אופטימי, לנוכח זינוק של עשרות אחוזים במחירי הנדל"ן ביישובי הנגב.



נתונים נוספים עשויים אף הם להעיד על עתיד טוב יותר באזור. התיירות בנגב פורחת בשנים האחרונות - מספר חדרי האירוח באזור עלה בכ-41% בארבע השנים האחרונות, ומספר החאנים זינק ב-69% (מ-4,500 ל-7,608). גם מספר המסעדות באזור הדרום עלה. ביישובי חבל אשכול עלה מספר התושבים בחמש השנים האחרונות מפחות מ-10,000, ליותר מ-12 אלף - ורשימות ההמתנה של משפחות המחכות לפתרונות דיור באזור מלאות.



"אני מאמין שהאסימון מתחיל ליפול בקרב מקבלי ההחלטות", אומר ריפמן. "ולא פחות חשוב מכך, גם הציבור הישראלי מתחיל להבין שיש מקום לעלות לנגב. כביש 6, העברת בסיסי צה"ל לנגב ופיתוח תשתית הרכבות לאזור מייצרים מומנטום - אבל לא הממשלה הזו היא שהחליטה על כך וגם לא קודמתה. צריך לעשות את הדברים מהר יותר, ואני עדיין מצפה לנחישות מצד הממשלה כדי שיעמידו את הנגב בראש סדר היום של העשייה, ולא יסתפקו רק בדיבורים".