"בתוך עשור עלולה להתפתח כאן מדינה עוינת בתוך מדינה"

>> מתוך כ-180 אלף בדווים החיים בנגב, כ-70 אלף מתגוררים ביישובים שאינם מוכרים על ידי מדינת ישראל. הם חיים ללא תשתיות בסיסיות, כמו חשמל, מים, ביוב וחינוך - ונאבקים כדי להסדיר את מעמדם החוקי. בתעודת הזהות שלהם לא מופיעה כתובת מקום מגורים, ולכן הם גם לא נכללים בסטטיסטיקות, כך שהמצב על הנייר טוב מהמציאות בפועל.



החיים אינם קלים גם לתושבי הנגב הבדווים החיים בערים המוכרות שהוקמו בשנות ה-70 וה-80, ושהמפורסמת שבהן היא רהט. לפי נתוני מרכז אדווה, אוכלוסיית הבדווים בנגב מדורגת בתחתית טבלת השכר, והיא בעלת השיעור הנמוך ביותר בישראל של זכאים לתעודת בגרות. בכנס שערך מכון אדווה, טען פרופ' אורן יפתח אל כי ערי הבדווים בנגב נהפכו למוקדי אבטלה, פשע וקריסה חברתית.

כבר עשרות שנים נאבקים הבדווים על זכויות הקרקע שלהם, שלטענתם הופקעו מהם על ידי המדינה. לדעת רבים, המאבק מונע את פיתוח האזור. "המגזר עדיין נפגש מדי חודש בבולדוזרים והדחפורים, 'הנציגים הרשמיים של המדינה'", מספרת נוזהה אלאסד אלהוזייל, מרצה באוניברסיטת בן גוריון ובמכללת ספיר. "במקום להידבר ולהגשים חלום של פיתוח הנגב, רק הרס וחורבן".



"ב-61 השנים האחרונות לא נעשה מהלך משמעותי בעניין הבדווים, והממשלות לא הסדירו את ההתיישבות שלהם בנגב", אומר שמוליק ריפמן, ראש המועצה האזורית רמת הנגב ויו"ר מינהלת הרשות לפיתוח הנגב. "זה מסכן גם את ההתפתחות של ההתיישבות היהודית בנגב".