>> המרחק בין הכורסה בתל אביב לנגב מעולם לא היה קצר יותר. בתוך שעה וחצי הגענו מהבית שבמרכז לחוות נאות, הממוקמת שלושה ק"מ וחצי דרומית-מזרחית לצומת טללים - רק כדי לגלות שבמונח חוות בודדים יש שתי טעויות: האחת נעוצה במלה "חווה" והשנייה ב"בודדים".
אם המושג חווה מעלה בדמיונכם אחוזה עם משטחי דשא ואורוות מפוארות - תשכחו מזה. השילוב בין קרוואנים שזרקה הסוכנות, עצים צעירים שעדיין לא נותנים צל ודיר עזים בשטח פתוח מזכיר יותר התיישבות בדווית מאשר נכס יוקרתי.
ולטעות השנייה: אין כאן בדידות. אמנם לא מדובר בצפיפות רמת גנית, אבל מסיבות פרקטיות הוקמו 23 החוות שלאורך כבישי מועצת רמת הנגב בואכה מצפה רמון במרחק של עשרות מטרים מהכביש. רובן מצטופפות באשכולות, במרחק כמה דקות נסיעה זו מזו. זה נוח למטיילים, זה הוזיל עלויות לבעלי החוות ששילמו בעצמם על החיבור לתשתיות בסיסיות כמו מים וחשמל, ואף הפחית את הפגיעה בטבע.
פרויקט חוות הבודדים שעל "דרך היין" החל לקרום עור וגידים באמצע שנות ה-90, ביוזמת המועצה האזורית רמת הנגב ומתוך רצון ליישב שטחים ריקים ולמשוך תיירים לדרום. החוות מתפרשות על שטח כולל של כ-2,000 דונם, וכל אחת מהן מעובדת על ידי משפחה בודדת. בין השאר עוסקים בהן בייצור גבינות ויין ובטיפוח גידולים ייחודיים, כמו זעפרן. לצד מיזמי החקלאות פועלים בכמה מהחוות גם חדרי אירוח ומסעדות.
"הפתרון של הנגב הוא הפיכתה של באר שבע למטרופולין של 600 אלף תושבים, ותפקידה של מועצת רמת הנגב הוא לספק את העורף הכפרי והתיירותי לאזור", אומר ראש מועצת רמת הנגב, שמואל ריפמן. כדי לסבר את האוזן הוא נוקב במספרים: 6,000 תושבים רשומים בלבד חיים במועצה האזורית הקטנה הזאת - ועוד 120 אלף בדווים, שלא נכללים במרשם התושבים - אך היא חולשת על לא פחות מ-4 מיליון דונם, שהם 22% משטחה של ישראל.
לפי ריפמן, הדרך לפיתוח האזור עוברת דרך המשרד שלו. מאז הוקמו החוות הגיעו אליהן כמיליון מבקרים, ולדברי ריפמן הן מיתגו מחדש את האזור. במלים אחרות: בפעם הבאה שינסו לפתות זוגות צעירים לקנות דירה בבאר שבע במקום בפתח תקוה, אפשר יהיה לכתוב בפרסומת "בואו לגור 20 דקות מיקבי הבוטיק של דרך היין".
חלוצים או אופורטוניסטים?
כאשר אדם כמו ריפמן דוחף את החזון במו ידיו החסונות, ציריו החלודים חורקים בחוסר נחת - אך בסופו של דבר הוא אכן מתחיל לזוז. היוזמה המקומית זכתה בעבר לעידודה של הממשלה, אך בשנים האחרונות יוצאים נגדה גופים העוסקים באיכות הסביבה וארגונים המייצגים את האוכלוסייה הבדווית, כמו "עדאלה".
בחברה להגנת הטבע, אחד הגופים הבולטים שנאבקים בחוות, לא מתרשמים מחזון הפרחת הנגב של המתיישבים וסבורים כי זו לא הדרך להגשימו. הם מצביעים על בעיות רבות שהחוות יוצרות: פגיעה בשטחים פתוחים; השלכות על החי והצומח; פגיעה בזכות הציבור על השטחים המגודרים; ופיתוח לא יעיל של תשתיות, המגדיל את הנטל על הרשויות המקומיות והמדינה. לדידם, המחסור במרחבים פתוחים ובשטחים חקלאיים מחייב בחינה מדוקדקת של כל קרקע הנגרעת מהמאגר הציבורי, שכן בדרך כלל מדובר בגריעה לדורות.
נקודה רגישה נוספת היא ההתיישבות הבדווית: בממשלה היו רוצים שהחוות יפתרו במטה קסם את מה שהם מכנים "השתלטות הבדווים על קרקעות המדינה". ארגונים לזכויות הבדווים מתקוממים נגד כך, ומצביעים על האפליה בין אלה שמקבלים זכות התיישבות לבין אלה שכפריהם לא מוכרים. גם בחברה להגנת הטבע, שרואה בחומרה את הבנייה הבלתי חוקית בקרב הבדווים, סבורים כי החוות רק מחמירות את הבעיה.
במאי האחרון הוציאה הפרקליטות צווי פינוי לשש חוות, ודרשה מדייריהן למזער את הנזקים שלטענתה נגרמו בשטח (ראו מסגרת). בעלי החוות, שהשקיעו מיליונים מכספם ומגדירים את עצמם החלוצים החדשים, סבורים כי פינוים משול להחזרת גבינה לעטיניה של העז. אך לפני כמה שנים עודדה אותם המדינה לבוא לנגב ולהשקיע בו מיליונים מכיסם - וכיום הם נהפכו לאנשים הרעים בסיפור.
בני הזוג גדי ולאה נחימוב, בעליה של חוות נאות, הם רק אחת הדוגמאות. בעבר הם החזיקו ברשת המסעדות אל גאוצ'ו, אך ב-2001 החליטו לשנות כיוון. שנתיים המתינו בני הזוג לקבלת האישורים ממינהל מקרקעי ישראל, ולאחר שאלה ניתנו עלו לשטח. במשך כמה חודשים הם התגוררו באוהל סיירים, עד שקיבלו קרוואנים למגורים.
כיום הם מגדלים 300 עזים לחלב ומפעילים מחלבה, מסעדה וגם ארבע בקתות אירוח. "לא צימרים", מדגיש גדי, "אצלנו בנגב חזרנו לעברית". את הגבינות מוכרים בני הזוג במקום וגם מפיצים אותן ברחבי המדינה. בסך הכל הם השקיעו עד כה במקום כמיליון דולר.
יומם של בני הזוג נחימוב מתחיל בחמש בבוקר וכולל עבודה פיסית קשה, מאחר שהם בונים את המשק במו ידיהם. "זה חלק מהעניין, אתה חייב לעשות הכל לבד", מסבירה לאה.
"הכל כאן יותר מורכב", מוסיף גדי. "אפילו הסעות לבית הספר אין כאן, שלא לדבר על הפתעות מדבריות כמו 'כוננות רוח חזקה': עוברים במשק וקושרים הכל. בשנה שעברה עף מבנה שלא קשרנו כמו שצריך".
את הטענות לפירטיות הם דוחים. "לא בחרנו סתם נקודה בשטח. קיבלנו אישורים מכל הגורמים - החל במשרד התיירות שנתן אישור להקים בקתות, דרך המינהל שהקצה קרקע ועד החטיבה להתיישבות של הסוכנות שנתנה לי קרוואן", אומר גדי.
ומה לגבי המכרזים? למה דווקא אתם קיבלתם שטח?
"80% מהמועמדים זנחו את הרעיון מיד כי הבינו במה זה כרוך. הנותרים איבדו עניין בשל הביורוקרטיה. רק העקשנים שהתמידו נמצאים כיום בחוות".
טוענים שרציתם לגזור קופון נד"לני.
לאה: "הרעיון שאנחנו כרישי נדל"ן מגוחך. אני מזמינה את כל מי שחושב שאנחנו פועלים מסיבות שאינן טהורות לחיות אתנו שבוע. הוא יבין הכל".
חוות בודדים בדווית
את מאבקן המשפטי של החוות מרכז יוני שרייר מחוות אורליה, חמישה ק"מ מדרום לשדה בוקר. כשהוא אינו עוסק בשליחת מכתבים, בפעילות לובי וביחסי ציבור הוא עסוק בטיפוח החווה בת 90 הדונם שהקים לפני שמונה שנים יחד עם אורלי אשתו וחמשת ילדיהם. בני הזוג השקיעו עד כה כ-2 מיליון שקל בחווה, הכוללת שתי בקתות אקולוגיות, מכלאה לגידול גמלים המיועדים לרבייה ולמסחר ועצי ארגן מרוקאים המשמשים להפקת שמן.
"לאחר שהמדינה עודדה אותנו ותמכה בנו באמצעות מענקים, יום אחד הוציאו לנו מכתבי התראה", כועס שרייר. "אמרו לנו שאנחנו עבריינים, ומאז משרד החקלאות לא נותן הקצבת מים, משרד התיירות לא נותן מענקים לתוכנית וחברת החשמל לא מחברת חוות לחשמל. אתה לא יכול לתכנן ככה כלום לעתיד. אם צריך מכרז, למה לא אמרתם את זה לפני שנים, לפני שבנינו? אף טיפש לא היה בא לכאן. לא באנו לתפוס דונמים בנגב ולהשתכשך בבריכה. יש מי שגר באקירוב - ויש מי שבא לעשות חקלאות בנגב".
מה יקרה אם המאבק ייכשל?
"אין לנו גרוש ולכן אני גם לא קם והולך". שרייר מתנחם בכך כי גם המצפים בגליל הוקמו תוך התנגדות הרשויות ולבסוף נהפכו לעובדה קיימת. הוא מזכיר כי אפילו היישובים הקהילתיים, הפופולריים מאוד כיום, היו בעת הקמתם צורת התיישבות חריגה שנדרש זמן לעכל אותה. "אז עכשיו יש חוות בודדים. אומרים: 'החוק לא מאפשר' - אבל כל יום ממציאים פה חוק אחר. העולם מתפתח, הגיע הזמן שזה יגיע גם למדינת ישראל", הוא מוסיף.
חוות ספינה במדבר של פרחאן שליבי ממוקמת בסמוך לצומת משאבי שדה. סביב אוהל בדווי רחב ידיים טורחים צעירים עם ראסטות על הכנת המקום לפסטיבל רגאיי שייערך בלילה. שליבי, 44, בן שבט עזאזמה המקומי, הוא סיפור הצלחה: איש עסקים שהקים את אחד ממיזמי התיירות המדברית הראשונים באזור, בדווי שנולד על האדמה הזאת ועדיין נאלץ להיאבק בכל מכשול אפשרי כדי להגשים את החלום להתגורר בחוות בודדים. "אני לא נולדתי בבית חולים", הוא מחייך וממשיך בעברית צחה, "אני נולדתי פה בשטח. אני עוף מוזר ושונה מהאחרים".
כבדווי, שליבי מרגיש בנוח להתמודד עם טענות של ארגונים המייצגים את האוכלוסייה הבדווית וטוענים שחוות הבודדים באות על חשבונם. "אני מציע שבמקום להפריע לנו יסייעו לבדווים לקבל הכרה ביישובים ולהתחבר לרשתות החשמל והמים", הוא אומר. "החוות שלנו לא באות על חשבונם. אם יש מקום שבו הן בכל זאת על חשבונם - יש לפצות את האוכלוסייה הבדווית".
המאבק הפרטי של שליבי התחיל ב-1994. "הביורוקרטיה מרחה אותי שנים. קיוו שאתייאש", הוא מספר. "בכל פעם שהגשתי מסמך בצורה מסודרת נאלצתי לעשות זאת במו ידי, כי באמצעות הדואר הרשויות משום מה לא הצליחו לקבל אותו. אבל לא ויתרתי". אולי לא מיותר לציין כי הוא הבדווי היחיד מבין 23 החוואים האחרים.
לפתע דחוף לו להגיד: "לא ויתרתי ולא אוותר. אפילו אם יבואו בצווי פינוי וצווי הריסה - יום למחרת אני חוזר. לא אוותר על השטח בשום אופן. ויתרתי הרבה למדינה הזאת, והגיע הזמן שאתפוס את הפינה שלי וייתנו לי לשבת בשקט".
במעלה הגבעה עומד הדיר. שליבי עדיין לא מייצר גבינות, אך מקווה להתחיל בשנה הבאה - כי גם הוא שואף להיות נקודת עצירה למטיילים, שיקנו גבינה משובחת וייקחו אותה אתם צפונה. "אנחנו צריכים להציף את הנגב באתרי תיירות", הוא אומר, "אבל צריך לדאוג שאף אחד לא יקבל 60 דונם ויגדר אותם וזו תהיה הפינה שלו וזהו. השטח צריך להיות פתוח לכל מי שירצה לבוא ולהתארח".
כשהמדבר נשפך דרך החלונות
ובינתיים, בלי קשר למאבקים משפטיים, התיירים נוהרים לדרום. באזור המועצה האזורית רמת הנגב מבקרים מדי שנה כ-300 אלף איש. 93 אלף מתוכם ביקרו ב-2008 בחוות, שם הם קנו גבינות ויין או לנו בבקתות - שנהנות מתפוסה גבוהה יחסית של כ-60% במשך כל השנה. לרשות המבקרים בחוות עומדים 30 חדרי אירוח, שישה יקבים ושלוש חוות המייצרות גבינות.
נתון מעניין נוסף עולה מסקר שביצעה מעצ ב-2007: רק 10% משני מיליון המבקרים שנוסעים מדי שנה לאילת השתמשו בעבר בכביש 40, העובר במצפה רמון - בעוד שהשאר נסעו דרך הערבה; ואולם ב-2007 עלה שיעור הנוסעים דרך כביש 40 ל-30%.
הנתונים האלה לא מפתיעים לאחר סוף שבוע רגוע בחוות נאות של משפחת נחימוב. בבקתות האירוח הדלת לא נעולה. "אין צורך", מסביר אביתר, בנם של בני הזוג נחימוב. "אין פה גנבים, ואם יגיע זר הכלבים ינבחו".
נוכח המבטים המודאגים של האורחים מהמרכז הוא מציע להביא מפתח. "לא, אין צורך", אנחנו מחליטים להשתלב באווירה ומתפנים לבחון את הבקתה: הריהוט בסיסי, אבל משדר איכות ופינוק - מיטה רחבת ידיים, כורסאות ושולחן אוכל קטן ליד המטבחון המצויד.
בבקתה אין טלוויזיה שטוחה, אבל בארון מחכים משחקי חברה. אני מדליק את המחשב הנייד ומאתר את הרשת הסלולרית של נחימוב - תחליף לתשתית של בזק, שאינה מגיעה למקום. ואולם הגימיק האמיתי הוא הנוף המדברי: חלונות הבקתה נפתחים והמדבר נשפך פנימה, בוהק באור חזק ובשקט מוחלט.
כשמתמקמים בלאות בערסל, השקט המדברי מתחיל לחלחל ועושה חשק להימוג לתוכו. ארוחת הערב לא מכזיבה. בני הזוג רחימוב הקימו בחווה מסעדת בשרים, אולי כדי לגוון קצת את שגרת יומם העוסקת בגבינות.אחרי האסאדו והצלעות התברר כי המקום מלא לא רק בשל היעדר חלופות אחרות.
כשקמנו גילינו ליד דלת הבקתה צידנית ובה כל מה שצריך לארוחת הבוקר: גבינות חצי קשות, ביצי ענק חומות ועוד. ליד חנות הגבינות פגשתי את גנדי ברמן, מתכנת שמתגורר בבאר שבע. הבוקר הוא לקח את המכונית וקפץ לקנות יין וגבינות. "טרי, טבעי וחוויה", הוא סיכם את הביקור. מבקרת אחרת נכנסה לחנות כדי לשאול איך מגיעים לפארק הסולארי בניצנה. אם נשים את הוויכוח המשפטי בצד, נדמה לנו שבן גוריון היה מחייך.
יד אחת בונה, השנייה הורסת
>> ב-20 במאי הגיש מינהל מקרקעי ישראל לבית המשפט השלום בבאר שבע שבע תביעות ראשונות לפינוי מחזיקים בחוות בודדים. זהו פרק נוסף במאבק המשפטי שמנהלת ידה האחת של המדינה נגד המתיישבים, לאחר שהיד האחרת סייעה להם להקים את החוות.
לטענת המינהל, בעלי החוות התיישבו בנגב על סמך חוזי חכירה שאיפשרו להם לעסוק במרעה ובחקלאות - וככאלה היו פטורים ממכרז. ואולם המתיישבים הרחיבו את השטח, פלשו לקרקעות נוספות, הסבו את השטח לייעודים מסחריים ואף התגוררו במקום - הכל בניגוד להרשאות ולחוק.
ב-2006 אישרה המועצה הארצית לתכנון ולבנייה תוכנית מתאר מחוזית, המשנה את ייעודן של קרקעות בנגב לשימושים תיירותיים וחקלאיים ומאפשרת את הקמתן של 30 חוות תיירותיות-חקלאיות - כלומר שבע חוות נוספות לאלה שפועלות כיום. עם זאת, התוכנית מציגה תנאים להקמת החוות: אישור תוכנית מתאר מפורטת לכל אחת מהן, פרסום מכרז על הקרקעות וביצוע אכיפה נגד המחזיקים בקרקעות שלא כדין.
בעלי החוות הגישו בג"ץ נגד הדרישה לפנותם - אך זה נדחה. הם הגישו עתירה נוספת נגד ההחלטה לפרסם מכרזים לשיווק החוות המאוישות, הפעם יותר בהצלחה. עקב העתירה הוציא בג"ץ צווים שבהם דרש מהיועץ המשפטי לממשלה להסביר מדוע לא תבוטל ההחלטה לשווק את החוות המאוישות או לחלופין מדוע לא ינוסחו המכרזים כך שיתחשבו בכך שכבר מתגוררים בחוות.
בחוות טוענים כי עד שיוכרע המשפט יש להימנע מנקיטת צעדים בלתי הפיכים. עתה מתקיים מרוץ סמכויות: בעוד התביעה של המינהל מתבררת הגיש ישראל חסון הצעת חוק, שתכשיר בדיעבד את החוות.
לא בודדים בשטח
מאת אורן מג'ר
2.10.2009 / 7:09