מקום נהדר, אז למה עזבתי?

>> "בחלומי חזרתי לבית הספר התיכון, ולא הכנתי שיעורים



פיקסמן, מזיע, רמז לי לבוא,

הוא רצה שנסתלק אליו לשמוע תקליטים



"הפעמון כבר מצלצל", אמרתי לו, "שיצלצל", הוא אמר,



"אין בכלל ממה לפחד,



הכל כבר עבר



אנחנו כאן אורחים לרגע"



(זמנך עבר, אהוד בנאי)



ההפתעה הראשונה בדרך מפאתי השרון לדימונה היא משך הנסיעה: שעה וחצי בלבד. פרדסי השרון מתחלפים עד מהרה בשדות הכותנה ובכרמים של השפלה. אחריהם נפתחים מרחבי הנגב העצומים על יישובי הבדווים - היישובים הכי צומחים בדרום - והנה הכניסה לעיר שאותה עזבתי לפני 26 שנה. הודות לכביש 6 ולכבישים הדו-מסלוליים שנסללו כאן מאז, התקצר משך הנסיעה כמעט בשעה.



שלל חזונות מתמזגים בנגב. זה של בן גוריון שביקש להפריח את השממה, זה של סטף ורטהיימר שטוען שהחברה הישראלית זקוקה לעובדים יצרניים במקצועות טכניים ולא לעסקי אוויר כמו בנקאות ועיתונות, והחזון העדכני והאחרון בטרילוגיה - של בנימין נתניהו, שרוצה לקרב את המרכז לפריפריה.



משפחתי עזבה את דימונה ב-1983. מאז ביקרתי כאן בחטף פחות מתריסר פעמים, לחתונה או להלוויה, אבל לא להתבוננות. הנקודה שבה עזבתי היא כיתה י"א 5, מגמת חשמל בבית הספר המקיף ע"ש ליהמן, ולכאן אני חוזר. איזה מהחזונות מומש כאן? לאיזה מהם יש סיכוי, ולאיזה אין? איזה מין בוגרים יוצאים כיום מבית הספר התיכון, שייצר במשך כמה עשורים את אנשי הצווארון הכחול של הנגב?



בשנות ה-70 וה-80 נחשבה דימונה לחזקה מבין עיירות הדרום: ירוחם, אופקים, נתיבות, שדרות ומצפה רמון. היו בה יותר תושבים מאשר בשאר העיירות, שילוב בין אוכלוסייה ותיקה לעולים, ובעיקר מפעלים מבוססים שסיפקו תעסוקה ופרנסה. העיר לא היתה תלויה מעולם במפעל אחד, אף שפעלו בה גם מפעלי טקסטיל שנסגרו עם השנים ועוררו רעש גדול בנפילתם.



לדימונה היה יתרון אסטרטגי גדול שנשמר עד היום: כור גרעיני משלה. בתחילת שנות ה-70, בעידן העמימות המוחלטת, נאסר על ילדיהם של עובדי הקמ"ג (קריית מחקר גרעיני) לספר היכן עובדים הוריהם, והם הונחו לומר ש"אבא עובד במשרד הביטחון". הכור משך אליו כוחות מקצועיים מיומנים, מהנדסים ואנשים משכילים שהתיישבו בדימונה, בערד ובבאר שבע.



דימונה לא נתפשה בעיני כמקום נחשל. חור מרוחק ומנותק - כן, אבל לא נחשל. במחצית הראשונה של שנות ה-80 הוכתה כל המדינה על ידי מלחמת לבנון, משבר המניות הבנקאיות והאינפלציה התלת-ספרתית. התנועה הקיבוצית החלה אז בתהליך השקיעה הכלכלית. הפער בין מרכז לפריפריה לא היה גדול.



היה זה עידן טרום ההפרטה ופריצת ההיי-טק, ורבים עבדו בחברות ממשלתיות והסתדרותיות. אוכלוסיית העיר היתה חזקה יחסית. תנועות הנוער היו בשיאן וסיפקו צעירים עם הרבה מוטיווציה ושמחת חיים לקיבוצים צעירים כמו אורטל, טללים ורתמים, וגם לקיבוצים ותיקים יותר כמו רבדים, דביר, שדה יואב וחולדה. הבון טון היה להתגייס ליחידות קרביות - קיצור דרך מוכח לישראליות המתהווה.



במקום מרוחק ומנותק כמו דימונה אין יותר מדי סיבות להיאחז בקרקע מלבד פרנסה. האפשרויות שהמקום מספק אינן רבות. מרכזי התרבות, אפשרויות הבילוי, ההשכלה הגבוהה, אופציות התעסוקה המגוונות וכמובן הים רחוקים מכאן מאוד. אפילו באר שבע, עיר המחוז הקרובה, רחוקה מכאן 20 דקות ויותר, מה שגרם לעשרות ילדים להיוולד באמבולנסים, על אם הדרך בין דימונה לבאר שבע.



כיום אנחנו יודעים לומר שיישוב שממוקם במשולש שבין רמת חובב, המפעלים הכימיים והכור הגרעיני אינו יכול להיחשב כמקום עם איכות חיים, אבל הטרנד האקולוגי-ירוק לא עניין אז איש. על הקרבה לפעילות הרדיואקטיבית והכימית פיצו השקט המדברי והמגורים בווילות בשכונת היוקרה של דימונה, "הגבעה".



שאלת הפרנסה שיחקה תפקיד גם בבניית מערכת החינוך של דימונה. בית הספר המקיף ליהמן נועד לספק את כוח העבודה למפעלי האזור. מתוך שכבה של עשר כיתות, רק בשלוש ניגשו לבגרות ובכל השאר הכשירו תלמידים במגוון מקצועות: חשמל, מכניקה, מחנכות-מטפלות, גזירה ותפירה והנהלת חשבונות. גם שתיים מהכיתות החזקות יותר שניגשו לבגרות עשו זאת תוך הקניית הכשרה מקצועית באלקטרוניקה ובחשמל.



אותי שיבצו לכיתת מסמ"ת (מסלול מקצועי תיכוני) ששילבה בין לימודים לבגרות לבין רכישת מקצוע. בגיל 15 מצאתי עצמי עולה על מסלול שבסופו הייתי אמור להיות חשמלאי מוסמך. לא נשאלתי לדעתי, וגם להורים לא היתה בעיה עם השיבוץ. עולי שנות ה-50 וה-60 שהגיעו לכאן רצו שילדיהם יסיימו 12 שנות לימוד וירכשו מקצוע. "רק שהילד לא ייצא עבריין".



לשכונה ההיא קראו על שם יושב ראש הכנסת



רומנים מרוקאים פולנים התערבבו בחולות



הרבה מלפפון חמוץ, הרבה לחם עם חלבה



במצעד הפזמונים השנתי ראשונה דליילה



...ואמא ואבא פחדו שתצא עבריין



(כמה יוסי, ברי סחרוף)



בעיני עצמי, הייתי חסר כישורים לחלוטין בתחום החשמל. הטרידה אותי המחשבה שבגיל 15 אני עולה על מסלול מקצועי שאין ממנו חזרה. זה היה מוקדם מדי לסגור את שאר האופציות. בסוף כיתה י' היה ברור שמצבי הלימודי בתחום החשמל עגום, ושחשמלאי כבר לא אהיה. בפשרה מוזרה שהציע מחנך הכיתה סוכם שאם לימודי החשמל קשים מדי - אז שלא אעשה בגרות, אלמד רק חשמל. את הלימודים סיימתי ללא תעודת בגרות, כמו רבים מבוגרי התיכון שלי. חלקם השתלבו במפעלים באזור, רבים נטשו את דימונה והם פזורים כיום ברחבי המדינה.



ב-1983 היו בדימונה כ-30 אלף תושבים, לעומת כ-34.4 אלף כיום, לפי נתוני הלמ"ס (וכ-40 אלף לפי אנשי העיר), כשהגידול מוסבר כולו בגל העלייה מרוסיה ומחבר העמים במחצית הראשונה של שנות ה-90. גל העלייה מסתיר את ההגירה השלילית הגדולה מדימונה בשלושת העשורים האחרונים. לשם השוואה, באשדוד התגוררו ב-1983 כ-70 אלף תושבים, וכיום מתגוררים בה פי שלושה ויותר תושבים.



מקס פרץ (אין קרבה משפחתית), 49, הוא המנהל החדש של בית הספר ליהמן - והראשון שגם התחנך בו. הוא מ"פ בשריון, לשעבר סגן ראש העיר דימונה. הוא שימש סגן מנהל בית הספר ומורה למתמטיקה במשך שנים, ואתו אני מנסה לברר את סוגיית ההכשרה המקצועית והכלים שהוא מספק לתלמידיו.



האם גם כיום המאמץ מתרכז בהכשרת עובדי מפעל, או שמא ניתן מענה גם למאוויים האישיים של התלמידים וכישוריהם, אני תוהה. אבל הוא מוטרד ממשהו אחר. "כל פעם בא לכאן איזה עיתונאי, אנחנו מקבלים אותו יפה, ואחרי זה הוא כותב כל מיני דברים שמשחירים את פניה של דימונה", הוא אומר.



אני מבין מיד על מה הוא מדבר. מכיר את הז'אנר הזה. זכור לי תיאור של עיתונאי ותיק וידוע שביקר בעיר לפני שנים ותיאר אנשים קשי יום שמבטלים את זמנם בבתי קפה במרכז המסחרי ב-11 בבוקר. זה שיעשע אותי. למובטלים אכן יש נטייה לבטל את זמנם בבתי קפה, בדימונה כמו בתל אביב. אנשים עמלים נמצאים באותה שעה במפעלים, אבל זה לא התאים לסטריאוטיפ.



כאמור, החיים בדימונה סובבים סביב הפרנסה, ומתברר שלמפעלים שהעסיקו את הבוגרים היתה השפעה נכבדת על מבנה מערכת החינוך בעיר. "נציגים מהמפעלים היו מגיעים לתיכון ולוקחים ילדים לביקורים במפעלים, עם ארוחת צהריים", מספר פרץ. "הם נזקקו לבעלי מקצוע בתחומי הריתוך, החשמל, המכונאות והמסגרות. אבל ב-1989 הגיע לכאן צוות חוקרים מאוניברסיטת בן גוריון כדי להוביל פרויקט השבחה של מערכת החינוך, וקבע שאין מקום למגמות המתועשות האלה. ראשית, בגלל שניתן היה להתלמד חודשיים-שלושה במפעלים עצמם, לעומת שלוש שנות הכשרה בתיכון. שנית, כי הם בדקו את כל בוגרי המסמ"ר (מסלול מקצועי רגיל) וראו שהם לא מגיעים למסלולים אקדמיים, מאחר שאין להם תעודת בגרות".



בעקבות הפרויקט הוקם בדימונה בית ספר תיכון נוסף, הודק החיבור בין חטיבות הביניים לתיכונים, צומצם מספר הכיתות בשכבה ונקבע כי כל הכיתות ייגשו לבגרות. מרבית המגמות המקצועיות בוטלו, למעט חשמל. פרץ אומר כי יש כיום נטייה להחזיר את המגמות המקצועיות, כאשר אחד האנשים שדוחפים לכך הוא, איך לא, התעשיין סטף ורטהיימר.



במונחים לאומיים, ורטהיימר אולי צודק. אין תכלית לתעשייה ללא בעלי מקצוע טכניים וללא רצפת ייצור. אבל אם גם מימוש עצמי וכישורים אישיים הם מרכיבים חשובים בבניית גורמי ייצור, יש בעיה. בגישתו אין התייחסות לפרט, לרצונותיו, לכישוריו ולתחומי העניין שלו. פרץ אמביוולנטי. "ילדים בני 15 לא יודעים מה טוב להם. הם חייבים ייעוץ והכוונה", הוא אומר. לדבריו, 95% מתלמידי התיכון נמצאים בכיתות שבהן הם רוצים להיות.



בליהמן נותרה כיתה אחת שבה לומדים חשמל וניגשים לבגרות. בכיתה הזאת לומדים תלמידים בעלי יכולות גבוהות, אך לא הגבוהות בבית הספר. התלמידים שאובחנו כבעלי היכולות הגבוהות ביותר לומדים בכיתה אקדמית, שבה, לדברי פרץ, שיעורי ההצלחה בבגרות הם 100%. הכיתה הזאת נתמכת על קרן סקט"א רש"י ורשת עמל. "התלמידים האלה לא צריכים אותי", אומר יוסי בן סימון, מחנך ותיק ומורה לחשמל מתחילת שנות ה-80. מי שכן צריך את בן סימון הם תלמידי י"א 5, מגמת חשמל. הכיתה שלי.



לידור חרדים, 16, היא הבת היחידה בכיתה. כשחברותיה בחרו במגמת אופנה, היא בחרה בחשמל. "זה ייתן לי המון עתיד והמון ידע", היא מסבירה. "סבתא שלי אמרה לי שאופנה לא תיתן לי עתיד, ולאמא שלי חשוב שלא אצטרך לעבוד בעבודות מטבח כפי שהיא עושה". למרות זאת, השאיפה שלה היא לעבוד כפסיכולוגית, לכן היא נמצאת גם במסלול שמספק בסוף הדרך תעודת בגרות. "אני רואה מה לומדות הבנות במגמת אופנה ולא מתחרטת שבחרתי בחשמל. הן כל היום רגל על רגל", היא אומרת.



אופיר אזולאי, בן כיתתה, חולם גם הוא על מקצוע אחר. "אני רוצה להיות מורה לספורט, אבל משתדל לא לשים את כל הביצים בסל אחד", הוא מסביר. אם התקוות הן למקצוע אחר, מה הם עושים במגמת חשמל? אזולאי: "ההיגיון הוא שנהיה עובדי מפעל כמו מרבית העובדים בדימונה. ההורים מלחיצים אותנו שאנחנו צריכים לחשוב על העתיד שלנו ולהחליט עכשיו. חשוב להם שתהיה לנו יכולת להתפרנס".



מדהים לראות עד כמה מחוברים הנערים הצעירים האלה לחשיבה על עתידם המקצועי. לא בטוח שזה המצב בבתי ספר תיכון אחרים בישראל. האם זו שטיפת מוח של ההורים ובית הספר ששמים בראש סדר העדיפויות את רכישת המקצוע? האם זו הליכה בזרם של יישוב שמתעורר כל בוקר ב-5:00 ומשלח בזה אחרי זה עשרות אוטובוסים עמוסי פועלים למפעלי ים המלח, מפעלי הפוספטים וקמ"ג? אין ספק שסטף ורטהיימר היה מתענג על המראה. פלא שלא הקים כאן מפעל עד כה.



שלו וקנין, 16, דווקא רוצה להיות חשמלאי. "יש לי דוד חשמלאי ואמרו לי שיחטפו אותי לחברת החשמל", הוא מספר. "זה מקצוע מבוקש. אבל במקביל אנחנו גם לומדים לבגרות. להורים שלי אין תעודת בגרות ובגלל זה הם רוצים שאני אלמד". ברק סידי לא בטוח לגבי הבחירה בחשמלאות, אבל מרגיש שהוא חייב לרכוש מקצוע: "מצד אחד אומרים שזה מקצוע טוב שיאפשר לי להרוויח הרבה כסף. יש לי שלושה דודים שעוסקים בתחום החשמל, ואם אני אצליח בזה וילך לי, אעבוד בזה. מצד שני, אם אעזוב - אשאר בלי כלום. מה שבטוח הוא שיהיו לי עוד כמה תחנות בדרך להחליט מה אני רוצה לעשות".



כיתה י"א 5 שבה למדתי הוציאה מתוכה כמה חשמלאים, אבל לא בעלי תעודות בגרות. לא כך הכיתה הנוכחית. זו אמורה להוציא בסוף שנת הלימודים הבאה בוגרים שהם גם חשמלאים וגם בעלי תעודת בגרות, והמשאבים המושקעים בכך גדולים: ילדי הכיתה לומדים כל יום שמונה-תשע שעות, ונשארים לתגבורים עד 20:00 כמה פעמים בשבוע. ללא ספק, מדובר בכיתה שהיא הישג כביר של תיכון ליהמן ושל מערכת החינוך בכלל. על כך מעידים לא רק המורים, אלא גם התלמידים.



"בלי הכיתה הזאת כולנו היינו נופלים. מה שמחזיק אותנו זה התגבורים", אומרת חרדים, ואזולאי מוסיף: "יש משמעת חזקה יותר מאז שמקס מונה למנהל בית הספר, וזה טוב. מספקים לכיתה שלנו הרבה מאוד תגבורים ומשקיעים בנו, אסור לנו לבזבז את המשאבים האלה". סידי רצה לעזוב בשלב מסוים את לימודי החשמל, אבל חזר בו: "יוסי בן סימון, המורה, אומר לי 'תנסה עוד קצת'. ואני מנסה, ומצליח להביא ציונים טובים. יוסי נותן לי כוח להמשיך".



בתי קפה עם שיכורים



ואנשים בבית מתבצרים



וכאן כולם חולמים על יום



בו יעברו את הכביש



משום מקום.



במעלה אבק בערב



נאספים בצד הדרך,



זוכרים חלום של נשכחים



אחווה של נידחים



(מעלה אבק, קובי אוז)



ומה יהיה לאחר שיסיימו את הלימודים? האם הם רואים עצמם משתלבים במפעלים בדימונה? כולם משיבים מיד: "מה פתאום?" ומתחילים לירות הסברים כמו "אי אפשר לבלות פה", "במרכז יש הרבה ביקוש לכל דבר, יש הופעות, יש אפשרויות תעסוקה", "יש בעיות בדימונה, הבדווים משליטים פחד" ו"חסר פה משהו, אנחנו נתפשים כפריפריה".



במהלך המפגש נזרקים שמות של יוצאי דימונה ש"עשו את זה" והצליחו מחוץ לעיר. הראשון הוא כמובן יוסי בניון, אבל לא רק. יש, מתברר, גם כמה תקליטנים יוצאי העיר שעושים חיל, והמבוגרים יותר מזכירים את דידי הררי, אודי סגל, שני קציני צבא בכירים ואחרים. ליוצאי העיר יש תפקיד חשוב בשיח המקומי. הם העדות לכך שניתן להצליח גם אם גדלת בדימונה. הם נותנים את הכוח למי שרוצה לעזוב. "כולנו רוצים לברוח. אנחנו חמישה אחים וכולם ברחו מכאן. גם אני רוצה לגור במרכז", מספר סידי.



הנערים זוכרים כל בדיחה שמספרים על העיר. הם אמנם צוחקים ומזדהים עם ההומור, אבל גם נוחים להיצרב ממנו. "מישהו אמר לי, 'אתה מדימונה? עצרתי שם פעם להשתין'", אומר סידי.



למרות השנים שחלפו מאז תחילת שנות ה-80, הנרטיב של העיר לא השתנה. דימונה היתה ועודנה עיר רגועה, כמעט כפר, שנעים לגדול בה. תחושה חמימה ומשפחתית, אחווה של נידחים, פשטות נעימה ולא מלחיצה, עיר נטולת רמזורים שכמעט מכל נקודה בה רואים את המדבר. ובכל זאת, יותר מדי נערים מחכים לרגע שייצאו מכאן. כפי שמסלול הישראליות כולל תנועת נוער, צבא, טיול למזרח ואוניברסיטה, כך המסלול הדימונאי כולל עבור רבים את אותן תחנות בדיוק, אבל גם מעבר למרכז בסוף הדרך.



העיר מצטיירת כחזקה ועמידה גם כיום, אף שבחלקים ממנה מתגוררת מה שמכונה "אוכלוסייה קשה". סוד כוחה הוא הקרבה למפעלים שמספקים וימשיכו לספק פרנסה לדור הצעיר, ופנסיה מכובדת למבוגרים. ואולם שיעור הנטישה בעיר גבוה, ולא ברור מה יכול לבלום אותו, אם בכלל.



חזונו של נתניהו לחבר את המרכז לפריפריה יכול לקצר את המרחק, אבל לא בטוח שיזרים לכאן אוכלוסייה חדשה וצעירה שתרצה לבנות בדימונה את ביתה - בדיוק מאותן סיבות שגורמות לצעירים לעזוב את חיפה, ירושלים וטבריה ולנהור לתל אביב וסביבותיה. ייתכן שקיצור הדרך מהמרכז לפריפריה אף מגביר את ההגירה מדימונה, שכן הוא מאפשר לתושבים לשעבר להגיע לכאן בבוקר כדי לעבוד, אבל לחזור לבתיהם בראשון לציון, להבים או תל אביב בערב.



בתחום התעסוקה, נושא רגיש במיוחד בימים אלה, יש בדימונה אופציות מגוונות בתחומי הכימיה, הגרעין, ההנדסה והניהול המתועש, ואלה יתרחבו עם הקמתה הקרובה של עיר הבה"דים. אלא שבשלב זה, הפועלים ואנשי רצפות הייצור מגיעים מדימונה, אך רוב המנהלים והמדענים מגיעים מלהבים ועומר. במקרים רבים מדובר בבני העיר לשעבר, וגם זה משהו.