רוצים לגור בעוטף עזה? תעמדו בתור

>> במארס 2008, לאחר שרקטת קסאם נחתה במרחק של כ-100 מטר מביתם והתפוצצה באמצע הסלון של שכניהם, החליטו נירית ודורי רימון לקחת חופשה ארוכה משדרות. הצעיר מבין ארבעת ילדיהם היה אז בן פחות משנה, ונמאס להם לזנק עשרות פעמים ביום, לחטוף אותו במהירות, לחפש את הילדים הגדולים ולכנס את כולם לממ"ד בתוך שניות ספורות. עייפים וטרוטי עיניים החליטו לחזור אל קיבוץ הבית של דורי, ברור חיל. הם חשבו ששם יהיה שקט - ואכן, גם בתקופה הקשה ביותר היה שם שקט יחסי.



שכניהם, טל וגיל יסעור, החליטו עוד לפניהם לחזור ליטבתה, קיבוץ הבית של טל. את הבית של היסעורים שכרנו לפני שנה וחצי. לפני שבועות אחדים, בדיוק כשאנחנו נפרדנו משדרות וחזרנו לתל אביב - חזרו שתי המשפחות הביתה, לרחוב השקד בשדרות. פה ושם, כשנשמעת התראת צבע אדום הלב מפרפר, וגיל - שניהל את הרפת ביטבתה - עדיין מחפש עבודה. זה בהחלט לא קל (בשלב זה הוא משקיע מאמץ בעיקר בהפיכת הקהילה שבה הוא חי לקהילה המקיימת אורח חיים ירוק ומשמר לדוגמה), אבל הילדים מאושרים להיות שוב בבית והשכנים מקיפים באהבה, ובסופו של דבר שני הזוגות שמחים שחזרו.

הם לא היחידים. בשדרות הורגשה השנה חזרתם של תושבים רבים הביתה. יותר מ-100 ילדים הצטרפו מחדש למוסדות הלימוד בעיר. חלקם היו רשומים קודם בבתי ספר בסביבה בטוחה יותר ואחדים בפנימיות במקומות שונים בישראל. בכל קיבוצי שער הנגב שהוסיפו הרחבה, כלומר בתים פרטיים על שטח של חצי דונם לבית, הופתעו מהביקוש הגבוה. באחדים מהקיבוצים נחטפו הבתים עוד לפני שנבנו ובטרם נקבע להם מחיר. בשבועות האחרונים התחיל, אמנם, ירי קסאמים ופצמ"רים בטפטוף אטי אל האזור, אבל תחושת השקט בשדרות ובסביבה עדיין נפלאה.



עלייה במספר גני הילדים



השקט בצפון הנגב ובמערבו הוא שקט אחר. פסטורלי. בימי הסתיו האלה, כשהשכם בבוקר נושבת רוח קרה והאוויר מעל למרחבים המוריקים צלול ומשכר, מי שנחשף אליו מתקשה שלא להתאהב. וזה מה שקרה לשרון בסיל ולבעלה, כשהגיעו לפני 12 שנה למושב עין הבשור בחבל אשכול. "באנו, זוג עם תינוק מתל אביב", היא אומרת. "חיפשנו משק. רצינו לגור במושב והתחום שבין גדרה לחדרה היה יקר מדי. לא ממש היכרנו את הדרום, וכמו לכולם גם לנו היה בראש דימוי כזה, לא מלהיב במיוחד. צחיח ומוזנח. כמו כולם חשבנו על הצפון, אבל הוא נורא רחוק, והמשפחות של שנינו במרכז, ואז פגשנו מישהו שסיפר לנו על עין הבשור, ואמר שיש שם מערכת חינוך טובה ויופי של נוף. הגענו מתל אביב בתוך שעה ועשר דקות, ואיך אומרת הפרסומת? באתי-נדלקתי".



הזוג רכש משק גדול עם בית ישן במחיר דירת שני חדרים בתל אביב, והופתע לא רק מהנוף ומגני הילדים אלא גם מהאווירה האנושית. "זה מקום נפלא לגדל בו ילדים, גם בגלל החום והפתיחות של האנשים. יש כאן זוגות שעובדים בתל אביב וברעננה, שנוסעים יום-יום ולא יוותרו על המגורים כאן", אומרת בסיל. "היתה תקופה שלמדתי במכון וינגייט והייתי נוסעת ברכבת מאשקלון. אילו היתה רכבת מאופקים, זה היה משנה את כל התמונה. המון אנשים היו באים לכאן".



גם כך מגיעות לחבל אשכול הרבה יותר משפחות צעירות ממה שנדמה אולי במרכז, ונולדים כאן יותר ילדים מהממוצע הישראלי-חילוני המקובל. בעין הבשור לבדה יש לכל משפחה ארבעה ילדים בממוצע. בסיל, העומדת בראש הוועדה לצמיחה דמוגרפית בחבל אשכול, מכירה היטב את הנתונים. "גרף הצמיחה הדמוגרפית תלול מאוד", היא אומרת. "אפילו אם מנכים ממנו את שני היישובים החדשים של מפוני גוש קטיף, שאצלם הילודה גבוהה במיוחד, רשמנו צמיחה של כמה מאות משפחות. למעשה, בחמש השנים האחרונות עלינו מ-10,000 תושבים, ולמעשה קצת פחות, ליותר מ-12 אלף".



כך במושבים, אבל גם בקיבוצים. בקיבוץ גבולות, למשל, שעבר הפרטה, עדיין לא נקבע מחיר לבתים בהרחבה וכבר נבחרו שבע משפחות מועמדות לקליטה. סימן בדוק לצמיחה הוא הגידול במספר גני הילדים. "כשאנחנו הגענו היה בעין הבשור גן תלת-שנתי. כיום יש גן לכל שנתון, וחסרים שני גנים. אותו דבר קורה בקיבוץ בארי", מספרת בסיל. המגמה לא נפסקה אפילו בתקופה הכי קשה של הקסאמים. "שאלתי אז את הילדים אם היו רוצים לעבור", היא מספרת, "והם כמעט התעלפו מעצם הרעיון. אין עם מי לדבר. לא זזים".



הגידול לא נובע רק מתל אביבים שמתלהבים מאיכות החיים הגבוהה והזולה יחסית. ברוב המושבים והקיבוצים יש רשימת המתנה ארוכה, שחלקה הגדול מורכב מבנים חוזרים. אפילו בקיבוצים השיתופיים, שחלקם התעורר רק עכשיו להבין את התופעה, רשימת ההמתנה גדולה ו-80% מהממתינים הם בנים חוזרים. "אחרי שהם עשו את כל הסיבוב, חיו בעיר והשתתפו במרוץ המטורף - משהו בקוד הגנטי של הדרום מושך אותם בחזרה", אומר ראש המועצה האזורית אשכול, חיים ילין.



גרים בדרום, עובדים בתל אביב



אשר לתושבים החדשים, מסתבר כי השיקול הבסיסי להגיע לאזור מורכב יותר. "חלקם מחפשים דווקא את הריחוק מהמרכז", אומר ילין. "הם מדברים על איכות חיים לא רק במובן של הנוף והמרחב, אלא גם במובן הערכי והאנושי. הם פוגשים כאן אנשים שמסתפקים במועט, באווירה עממית יותר. במובנים רבים האזור שלנו מזכיר את ישראל של פעם, ויש לזה ביטוי משמעותי גם במערכת החינוך. לא במקרה מגיעים יותר ויותר צעירים שמוכנים לצאת כל בוקר, בשעה מוקדמת, לפני הפקקים, לעבודה בתל אביב".



לא במקרה הם נוסעים למרכז. בתחום התעסוקה, המצב בדרום קשה: פרט לכמה מפעלים מצליחים התעשייה מקרטעת, וקשה לשכנע יזמים להשקיע דווקא במקום שהשינוע ממנו אל המרכז ואל שדה התעופה והנמל הימי הקרוב אטי ויקר מדי. בשנים האחרונות ספגה גם החקלאות שתי מכות מחץ: התחזקות השקל מול הדולר, שפגעה ביצוא, ומשבר המים.



"אנחנו עושים מאמץ להביא לכאן תעשייה מתוחכמת", אומר ילין. זאת, יחד עם התביעה לתחבורה משוכללת, היא המשימה החשובה ביותר שהוא מתכוון להקדיש לה את כל מאמציו. "אני לא לבד", הוא אומר. "וגם בזה אין ספק שהאזור הזה, שהוא פחות הומוגני משער הנגב למשל, מיוחד". מאחורי מלת הצופן "הומוגני" מסתתרת מציאות, וגם תפישת עולם. מציאות - כי שער הנגב כולו קיבוצים. כיום, כדי להרים תנופת פיתוח בעיקר בתחום החינוך והשירותים, הם זקוקים לשדרות יותר מששדרות זקוקה להם, אבל אין ספק שאשכול, עם התערובת של מושבים וקיבוצים, חילונים ודתיים, מהווה דגם לא אופייני.



בינתיים, התוצאה מרתקת. "אי אפשר להשוות את רמת המוטיווציה והשותפות האזרחית של התושבים כאן לשום מקום שאני מכיר", אומר ילין. "לראש מועצה אזורית זה לא תמיד קל, כי המעורבות מביאה גם לתביעה - של שירותים, של פיתוח, של רמת שירות - וגם לביקורת חריפה, אבל אני בטוח שאם תימשך המגמה הזאת, של נהירת משפחות חזקות שמבקשות להשפיע על חיי היום-יום ברמה כל כך גבוהה - בעוד חמש שנים נמריא, מי יודע עד לאן".



האופטימיות של ילין נובעת, כנראה, מהתחושה שלפחות בחלקה הקטנה שבה הוא פועל הצליחו הוא וחבריו לחולל שינוי. כבן למשפחה ציונית נלהבת מבואנוס איירס, שעלה כחייל בודד לקיבוץ בארי, הוא שש להתנדב לתפקיד ראש המועצה האזורית דווקא בתקופה הכי מייאשת וקשה, ולנסות להוכיח לעצמו ולאחרים שהמאבק לשינוי החברה הישראלית יכול להתנהל גם, וביתר שאת, נוכח האיום הקיומי. "אני לא מתיימר לשנות את המדינה", הוא אומר. "המשימה שלנו היא פנימית, לא חיצונית. לא מול החמאס. מול החברה הישראלית".



"מאז שעברנו, הילדים פורחים" | רינה רוזנברג



משפחת יונגר: אתי (38, סטודנטית) ערן (36, מנהל פרויקטים) ושני ילדיהם (3.5, 2).



מושב עין הבשור: עברו לפני כשלושה חודשים מגבעתיים למושב עין הבשור, המשתייך למועצה האזורית אשכול ובו כ-870 תושבים



המועצה: מונה 12,391 תושבים; בשנה האחרונה עברו אליה 216 תושבים שנחשבים בנים חוזרים.



העזיבה: ערן: "גדלתי בקיבוץ מגן מגיל 5. העזיבה המוחלטת היתה בגיל 25, אבל אפשר להגיד שכבר מגיל 22, כשהתחלתי ללמוד בצפון הנדסת מכונות ויזמות, לא הייתי חלק מהקיבוץ".



הגלות: לאחר הלימודים התקבל ערן לעבודה בחברת היי-טק בנס ציונה. "אז עברתי לגור במזכרת בתיה ואחרי כמה שנים עברנו לגבעתיים".



השיבה: "תמיד ידענו שכשנרצה לבנות בית קבע, הדרום הוא כיוון מועדף. בינתיים אנחנו רק שוכרים דירה כי הבנו שבשלט רחוק לא נוכל למצוא את הבית שאנחנו רוצים לקנות. החלטנו לבדוק את האופציות בכל מיני מושבים מסביב כשאנחנו כבר גרים כאן, ובנוסף רצינו לראות איך הילדים משתלבים ואיך אשתי מוצאת עבודה".



הפרנסה: ערן נוסע כל יום לחברת ההיי-טק בנס ציונה: "זו נסיעה של שעה ורבע אבל זה ממש לא נורא". אתי לומדת יומיים בשבוע בתל אביב.



הכלכלה: "אנחנו רק בהתחלה אז קצת קשה להעריך, אבל נראה שמדובר ב-15% פחות מתקציב המחיה במרכז: בגלל הטבות הממשלה, החינוך יותר זול, שכר הדירה נמוך יותר אף שהדירה שלנו גדולה יותר, ויש גם הטבת מס הכנסה של 15%".



הילדים: "הילדים בפריחה מאז שעברנו. הם ישנים טוב והשתלבו מהר בגנים. אנחנו חיים בטבע ויש פינת חי שהילדים הולכים אליה לטפל בחיות".



השכנים: "היה מקרה שבו נאלצנו לנסוע מוקדם בבוקר לבית חולים ולא היה מי שישמור על הילדים. הרמנו טלפון לשכנים, שבאו תוך חמש דקות. זה לא היה קורה בגבעתיים".



הגעגועים: לבתי קפה וגם לתרבות: "היה לנו מנוי לקאמרי ומאז שעברנו לא ראינו הצגה".



"המון אנשים חזרו לכאן"



משפחת דוניץ: יואב (35, מנהל ארגון הרשת הירוקה) הילה (35, מרפאה בעיסוק) וארבעת ילדיהם (אביגיל ויעל, 2.5; מיכל, 4 ואיתמר, 6.5)



יישוב קהילתי מדרשת בן גוריון: עברו לפני שנה מהר אדר למדרשת בן גוריון, במועצה האזורית רמת הנגב. ביישוב 1,200 תושבים.



המועצה: מונה כ-5,200 תושבים. בשנתיים האחרונות נקלטו כ-70 בנים חוזרים.



העזיבה: יואב, שגדל במדרשת שדה בוקר, עזב אותה לפני 15 שנה עם הוריו, "בשנה האחרונה שלי בתיכון". מגיל 18 ועד גיל 34 גר באזור ירושלים.



הגלות: "כשהיינו בלי ילדים גדולים התאימה לנו העיר השוקקת. הילה עבדה בבית חולים אורתופדי לילדים, מהמצוינים והקשים שיש בישראל, וזאת היתה שליחות מבחינתה".



השיבה: "ירושלים התפתחה בכיוונים שפחות התאימו לנו והרגשנו צורך עז לפנות למרחבים הפתוחים של הנגב. כשהילדים הראשונים נולדו עדיין התאים לנו לגור בירושלים, אבל כשגילינו שהילה נושאת תאומות היה לנו ברור שאנחנו רוצים לצאת מהמטרופולין הירושלמי - רצינו לתת לילדים ילדות שקטה, ערכית ובטוחה וחשבנו שחיי הקהילה במדרשה הם אידיאליים לשם כך".



הפרנסה: יואב נוסע בכל הארץ בעקבות הפעילות של הרשת הירוקה. רוב הפעילות היא במרכז ובצפון, במרחק נסיעה של שעתיים וחצי. הילה עובדת במרכז טיפולי בדימונה - במרחק של חצי שעת נסיעה.



הכלכלה: "רמת השכר של הילה רק עלתה בזכות המעבר כי בנגב יש ביקוש גדול למרפאות בעיסוק; הצלחנו לקנות בית בשטח של חצי דונם, שבמרכז לא היינו יכולים להרשות לעצמנו. ההזדמנויות הצרכניות והפיתויים פחות גדולים כאן. בהערכה גסה - אנחנו חוסכים חמישית מהתקציב השוטף שלנו".



השכנים: "מצאנו את החיים הקהילתיים שחיפשנו. סדר העדיפויות שלנו נעשה משפחתי יותר".



הגעגועים: "היה מאוד קשה לעזוב. התמיכה שהיתה בטיפול בילדים פחתה. גם חיי התרבות הירושלמיים חסרים לנו".



"החשש הכי גדול במעבר היה העבודה"



משפחת ברזילי: אמיר (34, מנהל את גני הילדים בכרמים ואת מערכת החינוך בגבעות בר), לילך (36, בעלת קליניקה פרטית לטיפול ברפואה סינית) ושלושת בניהם (2, 4, 7 + אחד בדרך).



קיבוץ כרמים: עברו לפני כשנה מיהוד לקיבוץ כרמים, שבמועצה אזורית בני שמעון. בקיבוץ 160 תושבים.



המועצה: מונה כ-7,000 תושבים. בשנתיים האחרונות נקלטו כ-100 משפחות שנחשבות בנים חוזרים.



העזיבה: אמיר, תושב ערד במקור, חוזר עם משפחתו לדרום לאחר שמונה שנים במרכז. "עזבתי אחרי הצבא. בהתחלה היה לי חלום להקים חוות בודדים בדרום אבל אחרי חצי שנה הבנתי שזה לא הולך, בגלל כל מיני אילוצים ביורוקרטיים".



הגלות: אמיר ולילך (שהכירו בחווה) עברו יחד ליהוד בגלל לימודים: "לילך למדה במכללה לרפואה משלימה בתל אביב ואני התחלתי ללמוד חינוך בסמינר הקיבוצים. כשסיימנו את הלימודים הדרום נראה פתאום רחוק ופחות קורץ - ונשארנו במרכז. אני הייתי מהמקימים של בית הספר הדמוקרטי בתל אביב 'קהילה', ולילך פתחה קליניקה מצליחה ביהוד".



השיבה: "זאת הרגשה של לחזור הביתה. גם כשגרנו במרכז ועבדתי בתל אביב, תמיד הרגשתי נטע זר. גם הרגשנו שאנחנו במרוץ אחרי הזנב - כל הזמן להשיג כסף כדי לשלם את שכר הדירה הגבוה. החלטנו שאנחנו לא רוצים לוותר על איכות החיים של חיים בבית קרקע רק בגלל שהמשפחה מתרחבת. התוודענו לקיבוץ כרמים דרך חברים, והוא משך אותנו מבחינת האוכלוסייה ובשל היותו אקולוגי".



הפרנסה: "החשש הכי גדול במעבר היה העבודה. אני הייתי מבוסס בבית הספר ובסיפור ההצלחה שלו, ולילך כבר הגיעה למצב שהיא מכניסה מטופלים לרשימת המתנה, אבל פשוט מתגברים על הפחד - קראנו מדי ערב לילדים את ד"ר סוס וחזרנו על המשפט 'אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים'. זה נהפך לתנ"ך שלנו. החלטנו שאנחנו עוברים ושיהיה בסדר. ובאמת יומיים אחרי ההחלטה קיבלתי את תפקיד הניהול של מערכת החינוך בקיבוץ. לילך עדיין נוסעת יומיים בשבוע לקליניקה ביהוד - במרחק שעה ורבע נסיעה - אבל מפתחת קליניקה חדשה בדרום".



הכלכלה: "לא הצלחנו לצמצם הוצאות. על שכר הדירה מוציאים פחות אבל למרבה האירוניה על החינוך מוציאים יותר - בעיר הצלחנו להסתדר בלי צהרונית ופה זה בלתי אפשרי, וגם הנסיעות של לילך לעבודה מסתכמות ב-2,000 שקל בחודש".



"המסעדות פה הכי טובות"



משפחת לשקוביץ: יעל (28, מהנדסת חשמל ואלקטרוניקה), אדריאנו (36, מהנדס חשמל) ובתם בת השנה ו-9 חודשים + אחד בדרך)



מושב מעגלים: עברו לפני כשנה מראשון לציון למושב מעגלים המשתייך למועצה האזורית שדות נגב, ובו 1,390 תושבים.



המועצה: מונה 7,847 תושבים. בשנה האחרונה חזרו 100 תושבים שנחשבים בנים חוזרים.



העזיבה: יעל: "גדלתי במעגלות, ואז יצאתי לשירות צבאי במרכזים הקהילתיים ברמת השרון".



הגלות: "נשארתי ללמוד תואר הראשון במכון הטכנולוגי בחולון ואז עברתי לחולון. המרכז נראה לי יותר מעניין, בעל יותר אופציות לתעסוקה במיוחד בתחום הנדסת חשמל, ובנוסף לכך רוב החברים שלי עברו למרכז. שם הכרתי את בעלי שעלה מברזיל, ועברנו לגור בראשון לציון ב-2006".



השיבה: "אין את המרוץ הבלתי פוסק אחרי כסף, הצלחה וזמן. יש לנו יותר זמן להיות עם הילדה. במושב כולם משפחה אחת גדולה, יש לנו בייביסיטר בכל מקום. איכות החיים גבוהה. יש שקט ושלווה, המסעדות פה הכי טובות, וגם כשאנחנו בחו"ל אנחנו מתים לחזור למעגלים".



הפרנסה: "לפני שעברנו למעגלים עבדנו בחברות היי-טק בהרצליה פיתוח בתור מהנדסים. חיפשנו הכנסה שתלויה בנו ולא בחברות היי-טק. גילינו שהרבה אנשים עוברים לעבודה מהבית, שלא תלויה במיקום הגיאוגרפי, וזה איפשר לנו לעבור לדרום. כי אם כבר לעבוד מהבית אז במקום שאנחנו אוהבים, ולא במקום זר ומנוכר". בני הזוג לשקוביץ עובדים כיום מהבית, בשיווק באינטרנט. לדבריהם, "אנחנו מרוויחים יותר ממה שהרווחנו כמהנדסי חשמל".



הכלכלה: "הבית שלנו הרבה יותר טוב מהבית בראשון לציון ועולה רבע מהמחיר. המשפחתונים זולים בערך ב-30% מאלה שבמרכז. מבחינת הקניות והמותגים - המחירים דומים".



הגעגועים: "מתגעגעים בעיקר לחברים במרכז. הרבה מחברי הילדות שלי גרים שם".



"בזמן עופרת יצוקה חששנו לילדים"



משפחת חיים: הילה (34, אחות בשירותי בריאות כללית) ונדב (36, רופא) ושני ילדיהם, בני 3 ו-5.



קיבוץ נחל עוז: עברו לפני כשנה וחצי מהוד השרון לקיבוץ נחל עוז השייך למועצה האזורית שער הנגב. בקיבוץ 320 תושבים.



המועצה: מונה 6,000 תושבים; בשנה האחרונה נקלטו 105 משפחות שנחשבות בנים חוזרים.



העזיבה: הילה, בת הקיבוץ, עזבה אותו אחרי הצבא: "התחלתי לימודי אחיות בבאר שבע, שם גרתי עם נדב שלמד באותה עת לימודי רפואה".



הגלות: "אחרי שבע שנים בבאר שבע, כשנדב סיים את לימודי הרפואה, עברנו לפתח תקוה כי הוא התמחה בבית החולים תל השומר. גם אני התחלתי לעבוד בפתח תקוה והיה לנו נוח, אבל כשהילד הראשון נולד הבית כבר היה קטן מדי בשבילנו ועברנו להוד השרון, שם גרנו בערך שנתיים".



השיבה: "חזרנו כי ההורים שלי פה וזה הבית שלי. אנחנו מאוד אוהבים את החיים ואת הנופים של הדרום. האפשרות של הילדים ללכת על מדרכות בלי חשש ממכוניות נותנת תחושה של שלווה ורוגע. התחושה היא שחזרתי הביתה".



הפרנסה: נדב עובד מדי יום בתל השומר, במשמרות בשעות שונות. משך הנסיעה משתנה משעה ורבע לשעתיים וחצי, תלוי בתנועה. הילה עובדת ביחידה לטיפולי בית באשקלון, שדרות ויישובי שער הנגב - במרחק של חצי שעת נסיעה לכל היותר.



הכלכלה: "חסכנו על גני ילדים כמעט חצי מהסכום שהיינו משלמים במרכז, וגם משכר הדירה חסכנו לפחות מחצית. אמנם אנחנו מוציאים יותר כסף על הנסיעות של נדב לבית החולים, אבל אין ספק שמבחינה כלכלית יותר קל להסתדר פה".



השכנים: "האנשים בדרום מאוד נעימים, חמים ומחבקים לעומת העיר, ששם כל אחד סגור לעצמו בבית שלו. קיבלו אותנו בחום ובאהבה".



הילדים: "החינוך הערכי כאן בראש מעיינינו. עם זאת אנחנו מודעים לכך שהכנסנו את הילדים לאזור של צבע אדום. ובאמת בזמן מבצע עופרת יצוקה הרגשנו שהילדים לא צריכים להיות כאן".