לראות את באר שבע ולמות

דוד בן גוריון לא היה איש שמח. הוא היה איש הוזה וחוזה, איש דעת ורוח ומדינאי מפוכח וממולח. אבל הוא לא היה איש שמח. בשנותיו האחרונות היה בן גוריון בודד ומאוכזב. כבר בשלהי 1953, כאשר עבר לנגב, הוא הבין שהתקווה להקים כאן יצירה אידיאלית ויוצאת דופן - נכזבה. הדוגמה האישית שבהליכתו של הזקן לנגב לא הצליחה לגייס את העם להגשמת החלוציות. השנים האחרונות של האיש שהיה אגדה היו של בדידות ופרישות.

לו היה קם בן גוריון היום מקברו הוא לא היה שמח. השאלה היא אם מצב רוחו היה משתפר? אם היה חש הקלה בתחושת האכזבה שלו? ובכן, ברמה הלאומית לא היתה מקדמת את פניו יצירה נשגבת כלשהי. ההתעסקות בטובת היחיד לעומת הקולקטיב, שרק הלכה וגברה עם השנים, לא היתה ממלאת אותו אושר. גם הטיפול במדע ובמחקר, בבת עינו של בן גוריון, לא היה מסב לו קורת רוח, וכך גם מצב החינוך ותרבות הרוח בכלל, הקוטביות החברתית והסיאוב השלטוני.



יותר מ-50 שנה לאחר שהזקן הלך לנגב, הפערים בין הפריפריה למרכז גדלו. התפישה שלו שהפריפריה נועדה לחזקים נותרה תיאוריה בלבד. החזקים, כלכלית ופוליטית, היו ונשארו במרכז. גם המחויבות של ממשלות ישראל לדורותיהן למימוש חזונו ליישוב מסיבי של הנגב ופיתוחו נשארה בעיקרה רטוריקת בחירות. אבל אנחנו היינו רוצים בכל לב לשפר את מצב רוחו של הזקן. להוכיח לו שלמרות הכל הוא היה חוד החנית ביצירה ייחודית מאין כמוה. היינו מראים לו את יותר מחצי הכוס המלאה בנגב והוא, אני חושבת, היה (לפחות) מתפעל.



היינו מראים לו את העיר באר שבע ואת אוניברסיטת בן גוריון בנגב. הוא היה מתפעל מגודלה של העיר וממגוון התוכניות ההולכות ומתממשות להפיכתה למרכז אזורי כלכלי וחברתי. הוא היה מתפעל מיופיו של קמפוס האוניברסיטה, מ-18 אלף הסטודנטים שלו שחלקם מגשים חזון חלוצי להתיישבות צעירה בנגב ומממש אידיאולוגיה חברתית של מעורבות בקהילה וערבות הדדית.



הוא היה שומע בצמא את תיאורי המחקרים המתבצעים באוניברסיטה במדעי החיים, רפואה, טכנולוגיה וגם במחשבת ישראל. הוא היה מתבשם מהישגי המחקר של המכונים לחקר המדבר בקמפוס האוניברסיטה החדיש בשדה בוקר, בתחום המים, אנרגיית השמש והלוחמה במידבור. היינו מראים לו נגב ירוק שבו קמה חוות צלחות סולאריות המספקת חשמל, ובו מייצרים שמן זית ויין, מגדלים פרחים וירקות, פירות טרופיים ואפילו דגים במי תהום.



והיינו מספרים לו על תוכניות להקמת תעשיית טכנולוגיות מתקדמות בדרום, ומראים לו את השטח המיושר מול תחנת הרכבת "אוניברסיטה" שבבאר שבע, שעליו יוקם פארק של חברות היי-טק. הוא כבר היה מבין איך המיזם הזה עתיד להביא לנגב עשרות משפחות צעירות שימצאו בו בית חם וגם אתגר חלוצי מודרני.



עוד הרבה דברים יפים היינו מראים לו בדרום. ובעיקר היינו חוסכים ממנו את התסכול שבמאבק בביורוקרטיה, את האכזבה האישית שלנו מהבטחות בלתי מקוימות ומחוסר הפרגון לשאיפה לממש את החזון. ובלבד שלא יחזור לקבר מאוכזב ובודד כמו קודם.



הכותבת היא פרופוסור ונשיאת אוניברסיטת בן גוריון