מאז שהפכתי לאמא כל ראיון עבודה שלי מסתיים בבכי

הייתי עם עומר בבית ארבעה וחצי חודשים וחזרתי לעבודה במשרד הפרסום שבו עבדתי כמה שנים. אחרי שנה קראו לי לשיחה. הסמנכ"ל ומנהל הסטודיו שאני והוא היינו כמו משפחה, כך חשבתי, הודיע לי, שאני צריכה לחזור למשרה מלאה. עד אז עבדתי עד שלוש וחצי, מבחינתו, הוא אמר, זו חצי משרה. לפני הולדת הילד הוא היה רגיל שעבדתי עד עשר בלילה כל יום. לא הפסקתי לבכות בשיחה הזו.



אחרי שנה בבית המצב הכלכלי הכתיב, צריך לצאת לעבודה. ראיונות העבודה המעטים היו דומים, איך ששמעו שאני אמא אמרו לי, זה לא יילך. אמרתי שאני יכולה לעבוד עד שלוש וחצי, והמראיין אמר, אבל זו חצי משרה. שאלתי אותו, איך זו חצי משרה אם אני עובדת משבע? הוא אמר, טוב, שלושת רבעי, אבל ידעתי שאין לי סיכוי. ישבתי מול המראיין הזה ובכיתי כמו תינוקת.



מאוד התאכזבתי, כעסתי, ונהייתי מתוסכלת, הרגשתי פספוס ואכזבה, הכנתי את עצמי לראיון הזה ובאמת קיוויתי שיצא מזה משהו, התחלתי לבכות ושאלתי אותו אם לאימהות אין מקום בעולם הפירסום, אמרתי לו שזה המיקצוע שלי, זה מה שלמדתי לעשות 4 שנים ונראה לי הזוי שמרגע שנעשיתי אמא אני לא מוצאת עבודה בתחום וזו הסיבה שבעצם פיטרו אותי.



הוא טען שזו חצי משרה והוא מחפש משרה מלאה, אני טענתי שזו לא חצי מישרה, זה הרבה יותר והצעתי גם להיות זמינה מהבית. הוא לא הסכים, הוא לא כל כך ידע מה לענות לי חוץ מזה שהוא מבין אותי, שיש לו ילדה בת שנה שנכנסה לגן, אישתו מחפשת עבודה וגם הוא לא היה רוצה שהיא תעבוד כל כך הרבה שעות כי הילדה צריכה אותה. אמרתי לו שאני מאוד שמחה שהוא מבין אותי, אבל זה לא ממש עוזר לי ובזה נגמר הראיון. נכון, הוא גמגם קצת וניסה לחשוב אם הוא מכיר אימהות שעובדות בתחום הזה וחוזרות הביתה ב-4, מיותר לציין שהוא לא מצא.



כשראיתי שאני לא מקבלת זימונים לראיונות התערבתי עם חבר, שאם אני מורידה את המצב המשפחתי ואת הגיל, יקראו לי. הוא לא האמין. זכיתי, בטח שזכיתי. לא קוראים לבחורה בגיל 32, הם שומעים את השעון הביולוגי מתקתק.



בראיון הראשון בחברת אינטרקטיב, אמרתי למראיין רק בסוף השיחה, אני תמיד משאירה את זה לסוף, שאני יכולה לעבוד עד שלוש וחצי. הוא אמר לי, אה, כן? לא שמתי לב. אמרתי לו, אני יכולה לעבוד בשלוש וחצי, מצידי לעבוד כמו חמורה, אבל בשלוש וחצי אני מתפוגגת. מאז למדתי שלא מדברים ככה.
בראיון העבודה האחרון, שהיה במשרד פרסום שמתמחה בנוער, הצגתי בסוף את עניין האמא. אחרי שבועיים קיבלתי טלפון, מצטערים, קיבלנו מישהי אחרת. השוק רווי, אתה משלם גרושים לכוח עבודה זול שרק גמר לימודים, ואין לו ילדים, לא תיקח?



מאוד קשה לי להבין את הראש של המעסיק, כי אני יודעת איזה כח עבודה אני, ההספק שלי הוא גדול מאוד ואני מספיקה לעשות בכמה שעות עבודה של שני אנשים, אני חרוצה, לויאלית, עם ראש גדול, אמינה, ועוד הרבה דברים. התחושה שלי שהבוסים בארץ מודדים את העובדים שלהם לפי השעות שהם עושים במשרד ולא לפי תפוקה וגם מאוד אוהבים לשלם כמה שפחות ולסחוט ממך כמה שיותר, כי אם זה לא ככה אז הם יוצאים פראירים, אני משלם את המינימום אז תעבוד יותר מהמקסימום, מאוד מתסכל. עבדתי שלוש וחצי שנים באותו מקום, נתתי את הנשמה שלי, עבדתי 10 שעות כל יום, עשיתי עבודה של 3 אנשים לפעמים וקיבלתי העלאה אחת אחרי שנה של 500 שקל.



יש לי תחושה שזה בזבוז של אנרגיות לנסות להסביר ולשכנע, יש לי כל הזמן תחושה שכשמעסיק רואה אותי הוא רק חושב עד איזו שעה אני אוכל לעבוד ומתי אני אצא שוב לחופשת לידה. אני רוצה להאמין, למרות הייאוש, שאפשר להיות גם אמא נוכחת וגם לעבוד במקצוע שלי. עכשיו אני מחפשת את ההוכחה.



נעמה אביאור היא מעצבת אתרי אינטרנט שמחפשת עבודה וכותבת טורים באתר "אמהות אובדות", בו פורסם הטור לראשונה.