שוק הנדל"ן בישראל יצר בועות אזוריות

שוק הנדל"ן באזורי הביקוש בישראל חוגג כבר כמה שנים ברציפות את חג פורים. למה? כי השוק שידוע בכבדותו התחפש למניה זריזה ומפגין שינויי מחירים תכופים.

דוגמאות לא חסר: דירת שני חדרים וחצי בפרויקט מלצ'ט-שנקין בתל אביב, שנרכשה ב-2003 תמורת 1.1 מיליון שקל, נמכרה על ידי הבעלים המאושר באמצע 2007 ב-1.92 מיליון שקל. דירת ארבעה חדרים בשכונת פרדס רייספלד בקרית אונו, שנקנתה ב-2001 ב-1.17 מיליון שקל, נמכרה ב-2008 תמורת 1.8 מיליון שקל (והיום מחיר השוק שלה גבוה יותר).

דוגמא טרייה: דירת חמישה חדרים בקומה 19 סמוך לקו החוף בראשון לציון נמכרה ב-1.95 מיליון שקל, כשרק לפני שלוש שנים וחצי בעליה רכש אותה מהקבלן ב-1.27 מיליון שקל.

עליות המחירים המהירות גרמו למלה בועה, שפעם זוהתה עם שוק ההון ואחר כך עם ענף ההיי-טק, לחלחל לענף הנדל"ן וליהפך לבון טון בכל שיחה נדל"נית. יש בועה? אין בועה? כך שואלים כולם, ובצדק, לאור עליות המחירים החדות שמאמללות כיום את כל מחפשי הדירות.

אם בשפה נדל"נית עסקינן - נשיב בחיוב. יש בועות, אך הן אזוריות או מקומיות בלבד. יש ערים ושכונות איכותיות, שמחיריהן קפצו בעשרות אחוזים לרמות שידם של זוגות צעירים ומשפרי דיור אינן יכולות להשיג, וזה נורמלי לאור רמת החיים העולה וסטנדרט הבנייה הגבוה של שכונות חדשות ומתפתחות, ולאור ביקושי השיא למגורים באזור המרכז. מנגד, יש ערים כמו יהוד ופתח תקוה שרשמו עליות מחירים גבוהות, שבסך גרמו לתיקוני פערים היסטוריים לא הגיוניים מהעבר לעומת ערים שכנות, כך שבהן אין שום בועה.

על כן, רוכשי הדירות צריכים כיום, יותר מבעבר, להכיר את הדינמיקה של האזור שבו הם עומדים לרכוש את הדירה הראשונה או הבאה שלהם, כדי שהבועה המקומית לא תקטין את ערך ההשקעה שלהם במקרה של האטה עתידית בשוק הדירות.