השילוב של מחירי הדירות העולים עם הרפורמות של ראש הממשלה בנימין נתניהו בתחום הקרקע הפך את שוק הנדל"ן לנושא החם והמדובר ביותר בזירה הכלכלית ובשיח הכלכלי.
נתניהו וצוות יועציו, ובראשם אורי יוגב ופרופ' יוג'ין קנדל, משוכנעים שרפורמת הקרקעות והתשתיות תביא להאצה בצמיחה במשק. מנגד, מומחים רבים סבורים שהסיכוי לכך קלוש.
מה שבטוח הוא שלממשלה יש ניסיון מועט בתחום הזה; רפורמות הקרקעות והתשתית יכולות להצליח או להיכשל, להישאר כרעיונות וכסיסמאות או ליהפך למציאות.
לעומת זאת, יש שני תחומים שבהם לממשלה יש כבר ניסיון ברור: ההפרטה והתחרות.
ב-20 השנה האחרונות הפריטה הממשלה שורה ארוכה של חברות גדולות וקטנות, ופתחה ענפים רבים לתחרות. הפתיחה המשמעותית ביותר לתחרות היתה "תוכנית החשיפה", שהורידה באופן דרמטי את המכסים על הרוב המכריע של מוצרים ושירותים המיובאים לישראל.
זמן מספיק עבר מאז מהלכי ההפרטה והפתיחה לתחרות כדי להגיע למסקנות. אף על פי שיש כמה יוצאים מהכלל, התוצאות די ברורות:
ההפרטות הן הסיסמה הכי קליטה וברורה, אבל תרומתן לכלכלה ולמשק היא בדרך כלל שולית. חלק גדול מהחברות שהופרטו נשארו מסואבות, לא יעילות ומפגרות כשם שהיו לפני ההפרטה.
הדוגמה החדה ביותר היא מערכת הבנקאות: קשה לאתר הבדלים דרמטיים בגמישות הניהולית, באיכות כוח האדם ובביצועים הבסיסיים בין בנק הפועלים לבין בנק לאומי, וזאת על אף שבנק הפועלים "הופרט" לפני 12 שנה ובנק לאומי מוחזק עדיין על ידי הממשלה. בשני הבנקים, כמו גם בבנק דיסקונט ש"הופרט" לפני חמש שנים, נותרה תרבות ארגונית של חברה ממשלתית עם גמישות ניהולית מצומצמת מאוד. גם בתחום שירות הלקוחות או המחירים לא נמצא הבדלים מהותיים בין הבנקים הממשלתיים ל"מופרטים".
אל על היא דוגמא נוספת: החברה "הופרטה" לפני חמש שנים, אבל נותרה חברה ממשלתית שלהנהלה יש גמישות מעטה בניהולה.
הסיכוי של מנכ"ל, של יו"ר, של דירקטוריון או של הנהלה, מוכשרים ואמביציוזיים ככל שיהיו, לטלטל חברות כמו אל על, הבנקים, חברת חשמל, רכבת ישראל או רשות הנמלים - הוא אפסי. התרבות המונופוליסטית, הקרטליסטית, שולטת בהן מיום הקמתן, ושום ועד עובדים לא יתנדב לוותר עליה.
נתניהו צריך להחליף דיסקט
לעומת זאת, לממשלה יש ניסיון טוב מאוד עם התחרות. פתיחת המשק ליבוא ב"תוכנית החשיפה" שינתה ללא הכר את המשק הישראלי. כל מבנה המשק השתנה בזכות התוכנית. תעשיות שבהן אין לנו יתרון יחסי חוסלו או התאימו את עצמן לעתיד, והיצוא גדל בקצב גבוה ומתמשך.
המתנגדים הקולניים ביותר ל"תוכנית החשיפה" בשנות ה-90 מודים שזאת אחת הרפורמות החשובות ביותר שבוצעו בישראל.
אף על פי שהתחרות היא זאת שמביאה את הסחורה: צמיחה, רווחה לצרכן, פריון, התייעלות ומוצרים ושירותים טובים יותר - יש לה יחסי ציבור גרועים.
הסיבה פשוטה: ההפרטה מאיימת רק על עובדי החברה המופרטת, והם מקבלים בדרך כלל פיצויים שמנים או הבטחת תעסוקה. לעומת זאת, התחרות מאיימת על כל השחקנים העסקיים החזקים בשוק - ולהם יש יכולת להתל בפוליטיקאים ובפקידים וגם להשפיע על העיתונות כדי שתתנגד לתחרות.
התוצאה היא שדווקא מנתניהו, אחד מנאמניו הגדולים ביותר של השוק החופשי - אנחנו שומעים פחות ופחות דיבורים על תחרות ויותר ויותר דיבורים על הפרטות, על מכירות ועל השקעות.
המשק הישראלי משווע לתחרות כמעט בכל ענף, ובגלל קוטנו ושליטתן של כמה משפחות חזקות בו - מלאכת החדרת תחרות היא מסובכת, מורכבת וקשה.
נתניהו, בניגוד לכל ראשי הממשלות שהיו לישראל, מבין היטב את כוחה של התחרות. אבל מאז כניסתו לתפקידו הוא עשה מעט מאוד כדי לקדם אותה.
נתניהו לא הביא למהפיכה במעמדה, ביזמותה או בכוחה של הרשות להגבלים עסקיים, תחת משרד התמ"ת. הוא לא קידם את הקמתה של רשות חזקה לסחר הוגן ולא מעורב באופן אישי בשום רפורמה שאמורה להכניס תחרות בענפי המשק הרבים המשוועים לה.
אם נתניהו ואנשי הכלכלה שלו רוצים באמת לדחוף את הכלכלה הישראלית ולא רק להעביר קדנציה בשלום - הם צריכים להחליף דיסקט. לזנוח את הסיסמה הריקה של הפרטה שלא הביאה ברוב המקרים שום תועלת למדינת ישראל ולפעמים אף גרמה נזק: אין דבר יותר מסוכן לציבור מאשר מונופול פרטי גדול בידיו של אוליגרך מקומי.
את המלה הפרטה צריך להחליף במלה תחרות. רק תחרות משמעותית יכולה לגרום להתייעלות של חברות, להורדת מחירים ולשיפור השירות. רק במקום שבו יש תחרות יהיו שינויים אמיתיים.
הכנסת תרבות של תחרות למשק תביא גם לתרבות של מריטוקרטיה: המצליחים הם לא אלה שמחוברים למוקדי הכוח, לשלטון או למונופול - אלא החדשנים, היזמיים בעלי הפריון הגבוה והיכולות הניהוליות או הטכנולוגיות.
יצירת תחרות בשווקים מונופוליסטיים או אוליגופוליסטיים היא מלאכה מסובכת וקשה. היא דורשת רגולציה אגרסיבית, מתוחכמת, בוטחת בעצמה, עקבית ואמיצה. אין לנו כזאת.
במקום לפזר סיסמאות על הפרטה של קרקעות, של חברות ושל שירותים - ראש הממשלה, שר האוצר ואנשי אגף התקציבים צריכים להכין תוכנית אב אסטרטגית להגברת התחרות במשק הישראלי. זה פחות סקסי וקליט, זה דורש הרבה יותר תחכום ואומץ - אבל רק זה יביא את השינוי.