>> הטלפון בלשכתו של ראש עיריית ערד, רו"ח גדעון בר לב, ניסר את האוויר היבש. הוא ענה לשיחה תוך שהוא ממשיך לעיין בניירות שלפניו, אך מיד כששמע את הקול בצדו השני של הקו הרים את עיניו והזדקף בכורסת המנהלים.
יוני סער, בעלים ומנכ"ל של חברת קידום המכירות פרומרקט, המפיקה בין היתר את אירועי המוסיקה שמארגת סלקום תחת המותג ווליום, ביקש לבדוק אתו אפשרות לערוך את האירוע השנתי של החברה בעיר ולהחיות את פסטיבל הרוק המיתולוגי, שגווע לפני כ-14 שנה.
בר לב, שמונה לתפקיד לפני כשנתיים (ראו מסגרת), לא חשב פעמיים. הוא מיהר לנתק את השיחה, עלה לרכבו וגמע את המרחק לתל אביב כשהוא נחוש לא להחמיץ את מה שנראה בעיניו כהזדמנות של פעם בחיים. "ראיתי בעיני רוחי איך אנחנו מחזירים עטרה ליושנה", אמר השבוע, כחצי שנה לאחר אותה שיחת טלפון.
"הפסטיבל היה סמל לימיה הטובים של ערד וכיום הוא סמל להתחדשות, לתחילת הדרך למיצובה של העיר מחדש במקום שלו היא ראויה", אמר כשהוא מנסה לגבור בקולו על הדי המוסיקה שבקעו מאחד המתחמים הסמוכים. "אני רואה את הפסטיבל כדבר מהותי בתולדות העיר, לכן הוריתי לעשות כל מה שניתן כדי לאפשר לסלקום לקיים את האירוע כאן".
תמורת התקווה לחדש את ימי הפסטיבל כקדם הסכים בר לב "להשאיל" את מרכז העיר לחברת הסלולר לשלושה ימים. הוא דאג לתשתיות, לאולמות ולגיוס אנשי העיר לטובת המאמץ הכללי, וסלקום, מצדה, דאגה לכל השאר: הכנת השטח, הקמת המתקנים, תיאום ההופעות וההסעות, מסע הפרסום, שירותי הניקיון ולבסוף פירוק אתרי הפסטיבל והחזרת העיר לקדמותה.
בתופעת הלוואי של העסקה בין הצדדים ניתן היה להבחין בנקל בכל פינה. הנוכחות המסחרית הורגשה כבר כ-10 ק"מ לפני הכניסה לעיר: שלט, סגול כמובן, בישר על הפנייה לתל ערד שבו נערכו אל תוך הלילה, בין היתר, הופעותיהם של איפה הילד, היהודים ומוניקה סקס בערב הראשון ושלומי סרנגה, ליאור נרקיס ושלומי שבת בשני.
בהמשך, עם הכניסה לעיר, נכבש שדה הראייה בדגלים סגולים ושלטים עם הכוכב המוכר; במרכז המסחרי פוזרו דוכני מודיעין ועמודי מודעות ממותגים עם הכוונות ופירוט של המופעים; בני הנוער, שקיבלו גופיות עם לוגו בעת קניית הכרטיסים, מיהרו להשתלב בנוף; וגם אם הבניינים לא נצבעו סגול היה ברור למי באמת שייך המרחב הציבורי בטבורה של העיר.
עיר במחיר מבצע
14 מיליון שקל השקיעה סלקום באירוע, ועדיין היו שטענו שמדובר במחיר סמלי עבור "קניית" עיר בישראל, ולו לשלושה ימים. "לאור האופן שבו הם אירגנו את הפסטיבל אני מוכן לתת לסלקום לנהל את העיר לשנה שלמה ובכל מחיר שהם ירצו", אמר בר לב בנימה מבודחת ומיד הרצין. "בלעדיהם לא היינו מסוגלים לעשות את זה. בימי הזוהר של הפסטיבל העירייה אמנם היתה אחראית להפקה, אבל גם צברה חובות שתפחו מדי שנה. סלקום עשתה טובה לערד. היישובים מגדרה עד חדרה אולי יסתדרו בלי כל הממנים למינהם. ערי הדרום לא".
מנכ"ל סלקום, עמוס שפירא, שקטף השבוע מחמאות בכל פינה בעיר, היה רחוק מלהיות משועשע מהטענה והתקשה להסתיר את זעמו. "באיזו מידה קנינו את העיר הזאת?", שאל בכעס. "להסתכל כך על הדברים זו צרות עין. בלעדינו הפסטיבל לא היה מתרומם ולראיה, במשך שנים זה לא קרה. אנחנו לא מנהלים את העיר, לא לקחנו אחריות כזאת ואין לנו עניין בכך. בסך הכל הבאנו לכאן מוסיקה ואלפי בני נוער מכל המדינה. הלוואי שבשנה הבאה יהיה לנו קשה להשיג את ערד כי חברות אחרות יעמדו בתור. לצערי זה לא קורה".
ראשי ערים אחרות היו אולי מבקשים תמורה לאירוח וגובים מחיר, אפילו מופחת, עבור השימוש במתקנים העירוניים, אבל בעיני שפירא מדובר בעניין אידיאולוגי לכל דבר. "לסלקום, כחלק מקבוצת אי.די.בי, יש מגמה ברורה להוציא אירועים מהמרכז לפריפריה", אמר בלהט. "לכן לא עשינו את הפסטיבל בפארק הירקון, על אף שזה קל הרבה יותר ובטח קרוב יותר למקום מגורי. המטרה היתה, בין היתר, להחזיר לתושבי העיר את החיוך שנמחק להם לפני 14 שנה".
למען הסר ספק, הפסטיבל מומן מתקציב השיווק של החברה ואינו פילנתרופיה לשמה. באחד ממהלכי השיווק הגדולים של השנתיים האחרונות, החליטו בסלקום להחליף את אירוע המוסיקה ווליום כינרת בווליום ערד, בין היתר מאחר שבעוד שבכינרת נאלצו לחלוק את הקרדיט עם הזכיינית קשת, ששידרה בשידור ישיר את גמר "כוכב נולד" - השנה קיבלה סלקום לרשותה, ובבלעדיות, עיר שלמה ופלטפורמה שיווקית שלא ניתן להתעלם ממנה.
"אנחנו חברה עסקית ויש לנו מטרות שיווקיות, אבל אם זה מתחבר לאווירה התוססת שיצרנו בערד, מה רע בזה?", שאל שפירא. "ובכלל, לא ברור מה התועלת הכלכלית של האירוע לנו, כחברה מסחרית. אין ספק שהפסטיבל הוא פעילות שיווקית, אבל הוא גם גרם לכך שבכל העיר אתה רואה עיניים בורקות, אנשים שמחים, בעלי עסקים שיכולים להתפרנס בכבוד".
באים להופעות, ישנים בבית
11:00 בבוקר, יום שלישי השבוע, יומו השני של הפסטיבל. עד שעות הלילה המאוחרות (או הבוקר המוקדמות, תלוי בן כמה השואל) ניגנו בתל ערד כמה מהבולטות שבלהקות הרוק של שנות ה-90. בשלל מתחמיו שהו לפי ההערכות כ-30 אלף איש, בעיקר בגילאי 14-18, עם נציגות מדגמית לכסופי שיער.
בצהרי היום, לעומת זאת, מרכז העיר היה מלא ביותר אנשי הפקה, שוטרים, מאבטחים ומנקים מאשר בני נוער שוחרי מוסיקה עברית. "הם מתעוררים מאוחר", אמר לנו בנימת התנצלות אחד מאנשי ההפקה. אבל סיור במתחמי הלינה שהוכשרו במיוחד, מגלה שרק כמה עשרות שקי שינה ואוהלים נפרשו בהם.
להבדיל מהפסטיבלים של שנות ה-90, אז גדשו את רחובות ערד כ-200 אלף איש - פי עשרה מסך תושביה - וניתן היה למצוא בני נוער ישנים על כל פיסת דשא פנויה, הפעם העיר גדולה מעט יותר ואילו היקף הקהל הצטמצם. מי שהרחיק מטרים ספורים מעבר לשטח המגודר של ההפקה התקשה לנחש שמשהו השתנה בנוף העירוני המנומנם. לא דגלים ולא כוכבים וגם לא נערות ונערים ארוכי שיער שמנגנים בגיטרות. הנוער שפגשנו השבוע בערד שבע פסטיבל והופעות המוניות. את החברים הם פוגשים בפייסבוק ואת ההיזרקות מחליפה התפנקות.
"באתי בשביל ההופעות. אבל תכל'ס, אם דודה שלי לא היתה גרה בעיר ולא היה לי איפה לישון, לא בטוח שהייתי בא", אמר מתן אבשלום, 17 מחיפה. "אין ספק שזה אחד הפסטיבלים השווים מבחינת כמות ההופעות והמחירים הנמוכים, אבל אני לא מכיר אף אחד מהשכבה שלי שהגיע עד כאן. באמת, חוץ מזה שזה בערד, הכל בסדר". אופיר, בת 17 מראשון לציון, היתה מרוצה מהעובדה שמתחם הפסטיבל משווה תחושה של כפר קטן ומוגן. "קל מאוד להתמצא פה ואפשר להגיע במהירות ממקום למקום", אמרה. "לא מפחיד להסתובב בלילה כי הכל מואר".
בכל זאת, רוב המבקרים ניצלו את ההסעות הלילות הסדירות לכל רחבי המדינה ובחרו לעשות את דרכם בחזרה הביתה בתום ההופעות. אחרים לנו אצל חברים או מכרים. כמה בעלי חנויות בקניון התלוננו בחצי חיוך שכשבאו לפתוח את העסק בבוקר היו צריכים להזיז, פיסית, צעירים שפרשו את שקי השינה שלהם בכניסה לחנויות.
שלושת בתי המלון בעיר היו מלאים בעיקר באנשי הפקה ובראשי החברה המארחת. מי שבכל זאת רצה להתפנק והצליח למצוא חדר פנוי נאלץ לשלם מחיר מיוחד לימי הפסטיבל - 700 שקל לזוג או 980 שקל לשלישייה - הגבוה בכ-15% מהמחיר הרגיל. למחרת הפסטיבל, אגב, התכווץ המחיר כצפוי בחזרה לשוויו המקורי - 595 שקל לזוג או 830 שקל לשלישייה.
יותר זול מללכת לקולנוע
מי שחשש משטיפת המוח הסגולה שיעברו המוחות הצעירים ישמח לשמוע שגדל בישראל דור של צרכנים נבונים. הם בקיאים במחירי כרטיסים להופעות ולפסטיבלים אחרים, יודעים להעריך ארגון יעיל ומזהים מקילומטרים כשמנסים לעבוד עליהם בעיניים. הנוער הזה, שמלווה את ווליום בגלגוליו השונים כבר ארבע-חמש שנים, מצביע ברגליים ויודע גם לנמק.
"הייתי בבומבמלה, בבראשית, בכפר המוסיקה, איפה לא", אומרת טל, 17, מראשון לציון. "בווליום אני יודעת שיהיה הארגון הכי מתוקתק: הסעות, שומרים, הופעות שוות שמתחילות בזמן ומחירים סבירים של אוכל ושתייה. בחלק מהפסטיבלים, בשלב מסוים של הערב, מעלים את המחיר של בקבוק קולה ל-20 שקל. בווליום זה לא קורה".
הפיקוח על המחירים וההנחיה מהנהלת הפסטיבל לשמור על רמת תמחור סבירה הביאו לכך שאפשר היה למצוא גם בדוכנים שהוקמו סמוך למתחמי ההופעות שתייה ומזון מהיר במחירים שווים לכל כיס (ראו מסגרת), ובוודאי נמוכים בהרבה ממה שהיו אותם נערים משלמים במזנון הקולנוע.
נדב, 16, שביקש לא לחשוף את שמו המלא כי הוריו אינם יודעים שנסע לערד ("הם היו הורגים אותי, הכי חרדתיים בעולם"), מנגן מזה כמה שנים בגיטרה קלאסית, ולאחרונה התחיל לנגן גם על חשמלית. עולם חדש של אפשרויות נפתח בפניו והוא רודף אחרי האמנים החביבים עליו ("היהודים, פורטיסחרוף, סינרגיה, למשל") בכל הארץ. "בדרך כלל אני משלם בסביבות 100 שקל לכרטיס להופעה שווה. פה במחיר הזה אני יכול לראות שתי הופעות, שבכל אחת מהן בעצם מופיעים כמה אמנים. בנוסף יש מלא הופעות בחינם", סיפר.
"הקופות הכפילו את עצמן"
בינתיים, בעלי העסקים הקטנים מקווים מאוד שחזרתו של הפסטיבל תסמן גם את תחילתה של התאוששות כלכלית. אבל בעלי הדוכנים שהגיעו מבאר שבע, דימונה, אשדוד ומיתר בתקווה "לעשות מכה", התאכזבו מעט. לאורך היום המרכז המסחרי שקק, אבל תנועת הקונים בחנויות שלא הציעו מזון ומשקאות היתה דלילה. הפיצוציות, דוכני השווארמה והפיצות, לעומת זאת, שיגשגו. "סגרנו קופות כפולות מביום חול רגיל", אומר אור אוחנה, 21, תושב העיר שמוכר בפיצוצייה של אחיו.
"החלטנו להשאיר את העסק פתוח 24 שעות למשך הפסטיבל, דבר שלא קורה ביום רגיל. ב-23:00 בלילה העיר הרי מתה". לעומתו יונס קבועה, 34, נשוי ואב לחמישה ילדים, תושב ותיק בערד המפעיל כיום מסעדה ומכולת במרכז המסחרי, נשמע קצת פחות נלהב. "לעומת השנים האחרונות זה באמת מרענן, אבל זה לא דומה לימים הגדולים של פסטיבל ערד. אז לא יכולת לזוז במרכז מרוב אנשים. אני בטוח שבשנה הבאה יהיה יותר נחמד והלוואי שימשיך".
בעלי העסקים אינם היחידים שעורגים לימים אחרים. משיחות עם תושבי ערד בהווה ובעבר עולה שרובם כמהים לחזור לימי הזוהר של הפסטיבל, כשמשפחות העמידו את חדרי השירותים שלהם להשכרה תמורת מחיר סמלי, שלא לדבר על חדר ללילה - גם אם מדובר במרפסת סגורה.
"ערד נבנתה מהפסטיבל", אומר מוטי ארחק, 58, קצין משטרה בדימוס, גרוש ואב לשלושה, שבמשך שנים רבות גר בערד ולאחרונה השתקע ביבנה. "אלה לא רק השלושה ימים האלה, היו גם ספיחים. מבחינת התושבים היה למה לחכות, הנוער המקומי היה גאה במוצאו והתיירות המקומית הושפעה מכך כל השנה. אנשים ראו את המקום בפסטיבל ורצו לחזור אליו. היו להם זיכרונות טובים מהאוויר, מהאווירה, מהכנסת האורחים. עכשיו אפשר לראות ניצנים של משהו מזה שבים לכאן".
"האסון הוא כתם שדבק בעיר"
למרות הכנסת האורחים של תושבי ערד ונכונותם להיפתח, על דבר אחד נדמה שאיש מהם לא שש לדבר - מותם של איטן פלד, חן יצחק ונעמה אלקריב ז"ל, שנהרגו במהלך הופעה של להקות טיפקס ומשינה במה שמכונה מאז "אסון ערד", שהביא בסופו של דבר לסגירת הפסטיבל לפני 14 שנים (ראו מסגרת).
"יש הרבה אנשים שהסיפור הזה מהווה עבורם פצע שלא הגליד, קצת מגרדים וישר רואים דם", אומר ארחק. "האסון הוא כמו כתם שדבק בעיר, קונוטציה שאי אפשר לנתק". מארגני הפסטיבל השנה ביקשו לציין את זכרם של הנערים במהלכו. יוני סער, שהיה אחראי בזמן האסון על החסויות של קוקה קולה וחווה את הטראומה מקרוב, בילה שעות ארוכות בשיחות בטלפון ופנים מול פנים עם ההורים השכולים, כדי למצוא את הנוסחה הנכונה להנצחה, אך לבסוף הוחלט להיענות לבקשתם ולהימנע מכך.
"לא רציתי שיזכירו את השם שלה במקום שבו היא נהרגה, מבחינתי זה חילול", אמרה אורלי אלקריב, אמה של נעמה ז"ל. "הפסטיבל פשוט לא מעניין אותי. צפיתי בשידורים בטלוויזיה וזה לא עשה לי כלום. אין לי תחושות יוצאות דופן, אין בי כעס, רצון לנקמה או תסכול". ד"ר מיקי פלד, אביו של איטן ז"ל, דווקא כועס. זועם אפילו. לא על מארגני ווליום ערד, להם הוא דווקא חולק שבחים. "מעולם לא התנגדתי לפסטיבלים", אמר, "להפך, רציתי להיות שותף לפסטיבל שנערך בשנה שאחרי האסון, אבל דחו אותי. ממה ששמעתי ווליום ערד נוהל בצורה יוצאת דופן מבחינת הבטיחות. אני בספק אם זה יהיה כלכלי למארגנים לאורך זמן. הבעיה האמיתית היא שמאז האסון היו משפטים, הוקמו ועדות חקירה וועדות בין משרדיות בממשלה, דיברנו עם פוליטיקאים, שרים, חברי כנסת ושופטים, ומה השתנה מאז מבחינה חוקית? כלום. הכשלים שהובילו לאסון קורים גם היום. בהופעות, במשחקי כדורגל, ובפסטיבלים. יכול להיות ששלושה ילדים מתים אינם אסון גדול מספיק כדי להזיז מישהו בכנסת, אז אסון נוסף יהיה. השאלה מתי ובאיזה היקף".
אנחת הרווחה של שפירא
בסביבות השעה 16:00 ניכרה תכונה ברחובות העיר. נחילים של בני נוער נשפכו מהאוטובוסים והתפזרו למתחמי ההופעות. מאור כהן ופיטר רוט, בהופעה פתוחה לקהל ללא תשלום, הצליחו למלא אמנם רק כמחצית מקריית האמנים, אבל את ההופעה של להקת סינרגיה, שהתקיימה בפורמט דומה כארבע שעות לאחר מכן, נאלצו חלק מהמאזינים לשמוע מחוץ למתחם מפאת חוסר מקום.
לכאורה ניתן היה להכניס יותר צופים לכל אחד מהמופעים, אבל אם יש דבר אחד שאיש ממארגני הפסטיבל לא היה מוכן לקבל זה צל צלו של כשל בכל הנוגע לביטחונם האישי של באי הפסטיבל. "רוחה של הטרגדיה ליוותה אותנו כל הזמן", אמר שפירא. "חשבנו שהגיע הזמן לרפד את הפצע הזה. אנחנו לא יכולים לעזור למשפחות שאיבדו את יקירהן, אבל אנחנו יכולים לספק אירוע בטוח, וזו היתה ההנחיה. לא לחסוך בביטחון".
כדי להימנע מטעויות תוגברו אמצעי האבטחה בצורה חסרת תקדים - 400 שוטרים "כחולים" וכוחות משמר הגבול גויסו מכל מרחב דרום. בשיאם של ערבי הפסטיבל פיקדו על כל אחד משבעת המתחמים בכירי הקצינים במחוז. באתרים הגדולים הוצבו מפקדי תחנות בשגרה, קצינים בדרגת סגן ניצב ובשאר האתרים קצינים בדרגת רב פקד, כשעל הפסטיבל כולו מנצח מהשטח מפקד מרחב הנגב, תנ"צ אבשלום פלד. בנוסף, הוצבו כ-700 סדרנים ומאבטחים פרטיים, צפלין ריחף מעל המתחם ומצלמות מעקב שלחו תמונות חיות 24 שעות ביממה לחדר הפיקוד המיוחד שהוקם מאחורי תחנת המשטרה.
"ההיערכות לפסטיבל היתה בצל הרגישות ההיסטורית שקיימת סביב האירוע", אמר פלד. "מדובר באבטחה בהיקף כפול ממה שיש בדרך כלל באירועים מהסוג הזה". למרות כוח האדם המרשים ושבעה שבועות של תכנונים אינטנסיביים במטה הדרומי, פעמיים החסירו פעימה בחפ"ק המיוחד של האירוע. הפעם הראשונה היתה בערב הבכורה, דקות ספורות לאחר שהתחילה הופעתו של עברי לידר. הקהל, שככל הנראה מורגל בהמתנה ארוכה לפני תחילת הופעות, לא מיהר להיכנס לאיצטדיון. כשנשמעו הצלילים הראשונים מהבמה, מיהרו אלפי בני נוער אל השערים, נדחקו והביאו להפסקה של כמה דקות בהופעה. לשמחת כולם האירוע הסתיים במהירות וההופעה חודשה.
הפעם השנייה היתה למחרת, במסגרת המטס שאירגן שפירא, חובב טיסה ידוע, שניצל את ההזדמנות להחיות גם את המנחת המקומי שאינו פעיל בשנים האחרונות. אחד המטוסים הקלים שהמריא מהמנחת סטה ממסלולו, חדר למרחב האווירי של הקריה הגריעינית בדימונה ולווה אחר כבוד עד לנחיתה על ידי שני מטוסי חיל האוויר. אבל אלה אירועים מינוריים.
ביום רביעי השבוע, מבחינת כל הבכירים המעורבים, הוכתר הפסטיבל רשמית כהצלחה ובסלקום מספרים שאת אנחת הרווחה של שפירא שמעו כל הדרך מערד עד למטה החברה בנתניה. עם זאת, שפירא סירב להתחייב לקיים את פסטיבל ווליום בערד גם בשנה הבאה, ותושבי ערד וחובבי המוסיקה הצעירים ייאלצו להמתין עד שסלקום תחליט אם היא חוזרת לעיר.
רוק, והרבה סגול חול
מאת עידו סולומון
9.10.2009 / 7:26