>> כשדודה ברטה עלתה לארץ, לפני 50 שנה כמעט, היא לא שכחה להביא אתה מגרמניה את מתכוני הריבות המיוחדות שלה. כמו שאר חבריה מקבוצת בית-אל, המגדירים עצמם "נוצרים ציונים", גם היא התיישבה בשולי זכרון יעקב, הטובלים ביערות הסבוכים של הר חורשן.
כיום דודה ברטה כבר בת 100 בערך, וזכתה להספיק ולראות את מותג הריבות הנושא את שמה - s'ant berta - מתנוסס על אריזות של מוצרי מזון גורמה הנמכרים ברשתות גדולות בישראל, ארה"ב, גרמניה ובריטניה. הדבר התאפשר לאחר שקבוצת בית-אל הקימה על בסיס המתכונים שלה מפעל בצפון בשם בית-אל מזון.
מפעל זה הוא רק אחד משבעה מפעלים שהקימה ומפעילה הקהילה: gti-גלבוע, לעיבוד שבבים לתעשיית החלל והתעופה; תעשיות בית-אל לייצור מערכות מיגון ללוחמה בלתי-קונבנציונלית; פילט אייר לייצור מסננים למפעלים; שחק-טק להזרקות פלסטיק; תעשיות בית-אל לקווי ייצור למפעלי מזון, תרופות וחומרי ניקוי; וכרמל מוצרים טבעיים, לייצור דברי מאפה ולחמים אורגניים. המפעלים מעסיקים יותר מ-700 עובדים, חלקם בני הקהילה וחלקם מקומיים.
אלברכט פוקס, המנהל את שבעת המפעלים, מסרב לפרט את היקף מכירותיהם. עם זאת, הוא אומר כי פעילותם רווחית - והרווחים מושקעים בחזרה במחקר ובפיתוח, בהרחבת הייצור ובהקמת מפעלים חדשים.
"בית-אל היא קבוצה של נוצרים ציונים, המאמינה כי אנו חייבים לומר תודה לעם ישראל בכל מה שאנחנו עושים", הסביר פוקס בסיור שנערך בספטמבר, עם שר התמ"ת בנימין בן-אליעזר. "אנו מאמינים שאת כל הישועה קיבלנו מכם, כעם הנבחר. מה שקהילת בית-אל עושה כאן נועד לעזור בבניית הארץ, ולא למלא את הכיסים שלנו. הגענו מארצות עשירות יותר, לא חסר לנו דבר".
פחות מ-1,000 שקל בחודש
הביקור של בן-אליעזר היה אירוע חריג בחיי הקהילה, הנוטה להימנע מחשיפה - ולהתמקד במה שהיא מגדירה כייעודה. לאחר שכניסתה לישראל חוללה מהומה, מחשש (שהוכח כחשש שווא) לפעילות מיסיונרית תחת מסווה של אהבת ישראל, בולטת התרחקותה מהתקשורת. עם זאת, הקהילה היתה זו שהזמינה את בן-אליעזר לבקר במפעליה, והוא גמל לה במלות ברכה והערכה חמות (ראו מסגרת). גם ההצצה למפעליה, אותה איפשרה הקהילה ל-themarker, נחשבת לנדירה.
קהילת בית-אל פועלת כאגודה שיתופית, ומונה כ-450 איש, רובם מתגוררים בזכרון יעקב ובבנימינה. חבריה מנהלים אורח חיים המזכיר קיבוץ, ואף קוראים לעצמם "קיבוץ בית-אל". החברים עובדים במפעלי הקבוצה, ונהנים מארוחת צהריים בחדר אוכל משותף ומאספקת מזון שוטפת לארוחות האחרות. תמורת עבודתם הם מקבלים מעין דמי כיס. לפי ראש המועצה המקומית, אלי אבוטבול, פוקס מקבל תמורת עבודתו כמנהל המפעלים פחות מ-1,000 לחודש.
אורח חייהם של חברי בית-אל מזכיר את זה של קהילה חרדית או קהילת אמיש (כת נוצרית פרוטסטנטית מארה"ב) - בלי טלוויזיה ועיתונים, בלי בתי קפה ובלי מועדונים. התנ"ך והברית החדשה הם מקור השראתם, ושירי המקהלה המופלאה שלהם מבוססים על פסוקים מהתנ"ך.
ילדי הקבוצה לומדים בגנים ובבית ספר יסודי של הקהילה. בגיל תיכון הם עוברים לבית ספר מקצועי, ומקבלים חינוך הדומה להכשרת הנדסאי, וכשהם מסיימים את הלימודים הם פונים לעבוד במפעלי החברה. שאלת האזרחות שלהם אינה פתורה במלואה, ורק מקצתם בעלי אזרחות קבועה. חמישה מבני הקהילה משרתים בצבא, ומהווים מקור גאווה לכל השאר.
התיישבות אנשי בית-אל בזכרון יעקב בשנות ה-60 היתה מלווה בחשש של המקומיים מפני השתלטות מיסיונרית על ילדי הישראלים, והם התקבלו בהפגנות. בזכרון יעקב אף יש רחוב שבצדו האחד שוכנים בתיהם של בני הקהילה - ומולם בתים של משפחות חרדיות, שחששו מהשתלטות נוצרית. ואולם כיום מחבקים תושבי המקום את בני הקהילה בחום, במיוחד לאחר שנהפכה למעסיק השני בגודלו בזכרון יעקב, לאחר המועצה המקומית.
מרכז ההכשרה של הקהילה, המיועד לתלמידי תיכון, הוקם ב-1979 ומתנהל באותה שיטה כבר 30 שנה. אנשי עסקים שאינם חברי הקהילה מציינים כי הרמה המקצועית של עובדיה גבוהה במיוחד.
"ההכשרה המקצועית אצלנו מקיפה יותר מהנהוג בישראל", מסביר פוקס. "הבאנו מומחה מחברת מרצדס בנץ, שהכניס לכאן את תוכנית הלימודים שקיימת בגרמניה. הלימודים נמשכים שלוש שנים וחצי, משלבים מסלול עיוני ומעשי, וכוללים בחינות קשות. הנערים מתחילים עם פצירה, ומגיעים לעיבודים הכי מדויקים. הם לומדים כל מה שדרוש לצורך קבלת תואר הנדסאי".
תורמים לביטחון
תחושת השליחות גרמה לקבוצה להקים את המפעל הראשון שלה בישראל דווקא בתחום המיגון, לנוכח האפשרות להתלקחות של מלחמה בלתי-קונבנציונלית. מדובר במפעל לייצור מערכות אוורור וסינון ומיגון קולקטיבי נגד נשק אטומי, ביולוגי וכימי (אב"כ). המערכות מכניסות אוויר נקי לחדרים אטומים, ומשחררות את יושביהם מהצורך לחבוש מסכות אישיות במקרה של מתקפת אב"כ.
המפעל, שהוקם בזכרון יעקב ב-1972, מעסיק כ-450 עובדים. לקוחותיו כוללים את משרד הביטחון, צבאות נאט"ו וגופים אזרחיים בעשרות מדינות - בהם עיריות, בתי חולים וגני ילדים. גם חברות המייצרות בחדרים נקיים, כמו אינטל וטאואר, נמנות עם לקוחות החברה.
"ב-1977 הייתי בפעם הראשונה בהג"א", מספר פוקס. "ביקשתי לקבל תקנים לציוד הגנה, אבל אז לא היה כמעט כלום בישראל בתחום הזה. הבאנו את התקנים מחו"ל, תירגמנו אותם - וכיום יש בארץ מקלטים מוגנים לכמיליון תושבים".
את ההכרה בצורך לפתח מערכות להגנה מפני לוחמה בלתי-קונבנציונלית, עוד בשלהי שנות ה-70, יותר מעשור לפני מלחמת המפרץ, מסביר פוקס בטבעיות: "אנחנו יודעים שהמשיח קרוב ושלפני הגעתו יהיו זמנים קשים בישראל. אנו רואים מקלטים, אבל אין בהם אוויר - ומקלט בלי אוויר הוא מלכודת מוות. אז תרומת בית-אל לעם ישראל היתה לתת אוויר בתוך המקלטים. כך זה התחיל ב-1977, וכיום אנו אחת מהחברות המובילות בעולם בתחום. זה אומר שאי אפשר לברך את ישראל, בלי לקבל בחזרה ברכה מאלוהים".
לצד תעשיית המזון ומערכות האב"כ מחזיקה תעשיות בית-אל במפעל לייצור קווי ייצור למחלבות, ועם לקוחותיה נמנות הרדוף ומחלבות בחו"ל. בנוסף, אחראים חברי הקבוצה על שלוחה של מפעל gti של הקהילה האחות הקנדית, העוסק בייצור חלקי מטוסים. המפעל תוכנן לקום בקנדה, אך "עשה עלייה" בשכנוע הקהילה הישראלית.
"יש לנו קהילת אחות בקנדה", אומר פוקס. "סיפרתי ליועץ שנעזרנו בו שהם רוצים להרחיב את המפעל לייצור חלקים לתעופה וחלל. הוא שאל אותי למה שלא נקים אותו בישראל. טסתי לקנדה, קיבלתי הכשר מהקהילה, והמפעל הוקם ב-2002 ביישוב מגן שאול, שליד הר גלבוע. 15% מאנשי המושב עובדים במפעל. עד שהגענו לשם היתה שם מגמה של עזיבת צעירים; אומרים שהעשב היה גבוה יותר מהבתים. אבל מאז שהקמנו את המפעל, הבנים חוזרים. אנחנו עומדים כיום בפני הקמת מפעל נוסף - שייצר חלקים מדויקים למטוסים בעבור חברת איירבוס".
שותפות מפתיעה
למרות חשאיותה ופרטיותה של הקהילה, ב-2008 חתמה מאפיית כרמל שבבעלותה, הפועלת בזכרון יעקב, על הסכם שותפות בלעדי עם חברת דודות, המשווקת את מוצריה בעולם. דודות נמצאת בבעלות דני הכט (80%) והרצל יפרח (20%), ומעסיקה כ-50 עובדים.
למעשה, זהו מיזם משותף ראשון של קהילת בית-אל עם משקיעים חיצוניים, שנועד לתת ערך מוסף לעסקיה, אף שהוא משנה במשהו את אופיים. החברה נולדה מחיבור בין המאפייה לבין הכט, לשעבר סמנכ"ל בחברת ויליפוד ושותף מרכזי בבניית מותגים כמו שמן חלוצה, עוגיות עבאדי ורוטב סויה קיקומן. היא הוקמה לפני כשנה וחצי, עם השותף יפרח (20%), המכהן כמנכ"ל סלטי שמיר.
לפי ההסכם בין הצדדים, כרמל מייצרת - ודודות משווקת את המוצרים, בעיקר בחו"ל. "אנחנו מייצאים לשמונה מדינות, ומנהלים משא ומתן מתקדם עם רשתות ענק באוסטרליה, בריטניה וארה"ב", מספר הכט. "אני מקווה שבתערוכת אנוגה, שתיפתח בגרמניה ביום שישי, ייחתמו החוזים". בין השאר מנהלת החברה מגעים באוסטרליה עם רשת וולוורת, שבבעלותה 2,200 סניפים.
הייצור מבוסס על מתכונים ביתיים שעברו הסבה לייצור תעשייתי. את המתכונים קיבץ הכט מדודותיו, והם כוללים עוגיות מתוקות ומלוחות וקרקרים מחיטה מלאה. "מדובר במוצרים ייחודיים שאין בשום מקום", אומר הכט. לדבריו, החברה משקיעה במחקר ובפיתוח ממושכים, ובאחרונה אף ייצרה דבש לחולי סוכרת, שפותח בשיתוף פעולה עם מכון ויצמן.
"למדנו מה הלקוחות אוהבים לאכול, ולאן זה מתפתח - והלכנו על הקו הבריאותי", מוסיף הכט. "גם אם יש לי דודה שעושה פחזניות מעולות, אנחנו לא יוצאים אתן לשוק, כי הן משמינות ולא מתאימות לקו".
המפגש בין שני העולמות, של מאפיית כרמל וחברת דודות, מרתק מבחינה עסקית, משום שהוא מחבר בין שני עקרונות ניהול שונים. "בניגוד למפעלים אחרים, אצלנו הרווח אינו הדבר הראשון בחשיבותו, אלא האנשים", אומר פוקס. "הרווח או המחזור משניים בחשיבותם, וזה יוצר אווירה אחרת במפעלים". לעומת זאת, אצל הכט היעד הראשון במעלה הוא דווקא כן הרווח. אבל פרט לשוני הזה, שניהם מסכימים על עקרון הידידותיות, שלפיו החברה רוצה להגדיל את כוח העבודה, לא להתחרות בחברות ישראליות, וחלילה לא להחליף אותן.
על שותפיו בקהילת בית-אל אומר הכט: "אני אוהב את היושר והדייקנות שלהם. כשאנחנו מביאים מתכון שיש בו סוכר חום, שעולה פי חמישה מסוכר לבן, אני משוכנע שבעוגיות יהיה סוכר חום. במקומות אחרים היו שמים חצי-חצי, כי קשה למדוד את זה במוצר המוכן. אנחנו גם משתמשים בשמן זית כתית מעולה, וברור לי שזה מה שיש בעוגיות - למרות העובדה שזה עולה כפול ויותר משמן אחר".
לא רוצים להתחרות במוצרים מקומיים
מפעלי המזון של הקהילה היו היחידים מבין מפעליה שהושפעו מהמשבר הכלכלי, "אבל גם זה רק לזמן קצר", אומר פוקס. "כולם חזרו לעצמם".
לדברי פוקס, מכירות המזון של הקבוצה מתחלקות באופן שווה, פחות או יותר, בין ישראל לחו"ל. "עם זאת", הוא מוסיף, "אחד העקרונות שלנו הוא לא לקחת עבודה מישראלים. לכן היעד שלנו הוא בעיקר לייצא, משיקולי ציונות. המוצרים שאנחנו מוכרים בישראל יקרים למדי, כך שלמעשה גם הם מתחרים בעיקר ביבוא.
"כל הרווחים שלנו מושקעים בפרויקטים חדשים בישראל, במטרה להקים עוד מפעלים", מסביר פוקס. "יש לנו גם פרויקטים שעוזרים לאיכות הסביבה. כרגע, למשל, אנחנו עובדים על מיחזור פנימי במפעל שלנו, והמועצה המקומית בדיונים אתנו בנוגע להרחבת הפרויקט".
על תפקידו כמנהל אומר פוקס: "אנו מאמינים בפירמידה הפוכה, שפירושה שהמנהל נמצא למטה. המשמעות היא שאנשים לא נמצאים פה בשבילי, אלא אני כמנהל נמצא פה בשבילם. כך זה בכל המחלקות - המנהלים הם המשרתים, ולא הבוסים.
"בכרטיס הביקור שלי לא כתוב מנכ"ל (אלא הנהלה, א"ק). זה מוריד הרבה קנאה, ואני לא מוצא מישהו שרוצה את הג'וב שלי. זה לא תענוג גדול להיות פה מנהל, אבל זה מקרב לבבות".
מה נחשב אצלך כישלון עסקי?
"הכישלון הכי גדול הוא כשמגיעים למריבות - בבתי משפט מול לקוחות, או מריבות פנימיות. כישלון נוסף הוא כשיש הפסדים. אסור שזה יקרה".
מהי התוכנית העסקית האסטרטגית שלכם?
"אין לנו תוכנית אסטרטגית. אנחנו מרימים עיניים לאלוהים, ואם הוא פותח דלת חדשה, אז אנחנו מקימים עוד מפעל".
בן-אליעזר: "נוסיף לתמוך לעזור ולסייע"
>> שר התמ"ת, בנימין בן אליעזר, לא ידע את נפשו לאחר שאלברכט פוקס, מנהל המפעלים של בית-אל, פרש בפניו את משנתו העסקית ואת מפת עסקיה המשגשגים של הקהילה. "מר פוקס, גרמת לי נחת רבה", אמר בן-אליעזר. "מה שראיתי פה זה עולם שכולו טוב. כשמדברים על הארץ הטובה - זו הארץ הטובה".
מפעלי הקבוצה קיבלו בעבר תמיכה ממשלתית, לפי החוק - החל במענק של 24% להשקעות באזור עדיפות לאומית א', וכלה בסיוע ליצוא מקרן השיווק. השבוע ביקש אלי אבוטבול, ראש המועצה המקומית זכרון יעקב, כי משרד התמ"ת יעודד הקמת מפעל נוסף של הקבוצה בתחום שיפוטו, אף שהאזור אינו מזכה במענקים.
בן-אליעזר, כדרכו, לא נשאר חייב. "אני יכול להבטיח שנוסיף לתמוך, לעזור ולסייע", אמר לפוקס. "אתמוך בכל בקשה של אבוטבול, אם תקימו את המפעל פה או בכל מקום אחר. נעשה כל מאמץ בעולם לסייע לכם. הייתי רוצה לראות את הקהילה ממשיכה לבצע את שליחותה. הנוכחות שלכם היא דבר אדיר, גדול וחשוב - ואני מאחל לכם כל טוב".
"בכרטיס הביקור שלי לא כתוב מנכ"ל"
מאת אורה קורן
9.10.2009 / 7:26