הספין של אהוד ברק: הודיע על קיצוץ במשלחת הרכש ביום בו נחשף השכר במערכת הביטחון

החלטת מנכ"ל משרד הביטחון, פנחס בוכריס, לקצץ ב-30% את משלחת המשרד לניו-יורק, היא החלטה ראויה ומתבקשת. חבל רק שהתקבלה באיחור של עשר שנים לפחות. ועדיין, לתא"ל (מיל') בוכריס היה כנראה האומץ המתבקש להחליט החלטה שנרתעו ממנה רבים מקודמיו. אולי זו שאלה של רוח הזמן (וקשה שלא לתהות על הקשר לפרסום דו"ח המבקר מהשבוע שעבר על מסע התענוגות בסלון האווירי). אולי זו עיקשותו של בוכריס, ואולי העובדה שהוא מסתמך על חוות דעת של חברת מקינזי בהליך הבדיקה החיצונית שמערכת הביטחון משקיעה בו משאבים ויוקרה.



אפשר, כמובן, להיות קטנוניים ולשאול מדוע רק 30% קיצוץ, ומדוע לפרוס אותם על פני שלוש שנים. אבל מול צעד כה גדול מבחינת משרד הביטחון, כדאי להתמקד בחצי הכוס המלאה. מכל מקום, קשה יהיה להבין את מערכת הביטחון אם תחליט לעצור בכך. המשלחות הביטחוניות הגדולות והבזבזניות בחו"ל נותרו שריד מופרך ומופרז של תקופה קדומה, פרה-אינטרנטית. רק דו"ח המבקר והדיווחים בעקבותיו סיפקו בשבוע האחרון שתי תזכורות: תפקודה המשונה של המשלחת בפאריס, שלא התעוררה בזמן להבטיח מראש חדרים במחיר סביר לפמליית שר הביטחון, ופרידת המשרד מהסמנכ"ל המסור, ויקטור בר-גיל, שזוכה לאות תודה על שירותו במשרה ייחודית וכלל לא הכרחית: ראש המשלחת הביטחונית בתאילנד.



המשלחת בניו-יורק, מכל מקום, כבר הפכה לסמל. עד כדי כך שראש הממשלה בכבודו ובעצמו התעניין באפשרות לקצץ בה בעיצומן של מחלוקות התקציב. אין ספק שלעצם קיום המשלחת יש חשיבות אסטרטגית למדינה, אך ברור גם שאין הצדקה למתכונתה הנוכחית. גם ההודעה על תוכנית ההתייעלות בניו-יורק היא רק קצה הקרחון. קשה להבין מדוע, בעידן שבו מידע על עסקאות זמין באינטרנט, יש צורך בהחזקת עובדים כה רבים בניו-יורק. בוכריס כלל לא נדרש בהודעתו על הקיצוץ למה שידוע לכל מי שמבין דבר וחצי דבר במשרד הביטחון, שהדרך העיקרית להתקבל לג'וב היוקרתי והמכניס נשענת על חלוקת צ'ופרים לעובדי המשרד, או על קשרים משפחתיים מתאימים עם עובדים כאלה.



התנאים המשופרים מצדיקים דיון נפרד. מי קבע, למשל, שבכירי המשלחת צריכים להתגורר במנהטן, רצוי באפר-איסט-סייד? האם לא הגיע הזמן לשנות את הנוהג שלפיו מועסקים בני הזוג של השליחים, כמעט באופן אוטומטי ובלי בחינה של כישוריהם, מטעם המדינה בניו-יורק? כמה מזמנן של חלק מבנות הזוג (לא של כולן, כמובן) מושקע בעבודה אמיתית וכמה במסעות קניות? מדוע נקבע מפתח הקובע הקצבת סכומי עתק לשיעורים פרטיים לילדי השליחים, הרבה מעבר למקובל בעיר? מדוע כולם חייבים ללמוד על חשבון המדינה בבתי ספר פרטיים, כשמדובר בארה"ב, לא בקזחסטאן?



יש עוד אנומליה קטנה ומטרידה, שיש לקוות שאנשי מקנזי, ואולי מבקר המדינה בדו"חותיו הבאים, יתפנו אליה: קיום חנות מיוחדת, במרתף בניין המשלחות הישראליות, בשדרה השנייה במנהטן, לקנייה פרטית של מוצרים במחירים מוזלים להדהים, לשימושם של עובדי המשלחות הישראליות.