חוזה למרחקים ארוכים

>> אפרים לביוף הגיע אלי למשרד בפעם הראשונה לפני עשר שנים. בפנים מיוסרות הוא אמר שהוא מעוניין למכור נכס בשכונת בית ישראל. נסעתי איתו לשם וראיתי בית יפה. תוך ימים ספורים הבאתי לו קונה במחיר שדרש, אבל ברגע שהעסקה סוכמה הוא פתאום התחרט. "לא מוכר", הודיע בפסקנות.

מאז, אותו סיפור חזר על עצמו כל שנה. כשהוא התקשר לפני שבועיים, אמרתי לו: "תראה, יש לנו רומן של שנים ושום דבר לא יוצא. אני עושה את העבודה שלי ואתה כל הזמן בורח. בוא נסדיר את העניין אחת ולתמיד". לביוף מסכים, מגיע מיד למשרד שלי ומתיישב בכורסה.



"תראה", אני אומר לו, "שנינו לא ילדים. אתה רוצה לדעת כמה אתה שווה? תשאל אותי בטלפון בשיחת גוביינא, אפילו כל יום, אבל אל תטרטר אותי כאילו אתה באמת רוצה למכור".



לביוף מתכנס בתוך עצמו, מצטמק בכורסה כאילו שהוא הולך להיעלם, ועל פניו מתפשט המבט המיוסר של פעם. אני שם לב שהוא גם מתקשה לדבר.



אחרי רגע ארוך שנמשך כמו נצח הוא מתחיל להתנפח, חוזר לגודל הטבעי שלו ואומר: "אני באמת רוצה למכור את הבית הזה, אבל קשה לי מאוד להיפרד מהנכסים שלי. חשוב שגם אחרי המכירה הבית יישאר שלי". אני בקושי מצליח לא לצחוק ושואל: "ואם אמצא פתרון, תיתן לי התחייבות בכתב שאתה מוכן למכור"? לביוף חושב קצת ומתחייב.



"הנה הפתרון", אני אומר לו. "אני אשכנע את הקונה שאתה תחכיר לו את הבית ל-999 שנה. מבחינתך הבעלות בטאבו נשארת שלך, מבחינת הקונה מה אכפת לו מה יקרה בעוד 999 שנה".



לביוף אוהב מה שהוא שומע ומחייך: "זה רעיון, תתקדם".



אחרי יומיים מצאתי קונה שלא נבהל מהתנאי המוזר: "אם תביא לי אישור ממומחה שזה כמו בעלות, אני מסכים לעסקה". ניגשתי לעורך דין מיקי שילוני, המומחה למקרקעין, והוא הוציא לי אישור שחכירה ל-999 שנה דינה כדין בעלות לכל עניין ודבר. אני מראה את זה לקונה והוא מרוצה, אבל מבקש אופציה ל-999 שנים נוספות.



אני מזמין את לביוף ומסביר לו על התנאי של הקונה. לביוף מתחיל להתכווץ בכורסה ומיד מתנפח בחזרה ואומר: "זה יותר מדי זמן. תציע פשרה, אופציה לחצי מהתקופה, 499 וחצי שנים ולא יותר".



אני מסתכל עליו כמו על משוגע ושולח אותו הביתה. בערב אני בכל זאת מתקשר לקונה ומסביר לו את המצב. הקונה מתנגד: "שישכח מהאופציה, תציע לו שהעסקה תהיה על חוזה חכירה ל-1,500 שנה ובסוף התקופה הבית חוזר אליו". אני מבין שיש לי פה עסק עם שני משוגעים ונזכר באמרה של סבתא שלי, "ענה לכסיל כאיוולתו". אני קובע שוב עם לביוף ומספר לו על ההתפתחות החדשה. לביוף ישר מתכווץ בכורסה עד שכמעט לא רואים אותו. אני מחכה שהוא יתנפח, אבל זה לא קורה. כשברור לי לגמרי שעסקה לא תצא ממנו בחיים, אני מודיע לו: "זהו, מהיום אני מרשה לך להרים אלי טלפון לא יותר מפעם ב-499 וחצי שנה".



הכותב הוא מתווך נדל"ן ירושלמי, מחבר "אגדות מונשיין". davidmoonshine@gmail.co.il