החיים היפים במגזר הציבורי

בתחילת 2003 הכניס שר האוצר דאז, בנימין נתניהו, מושג חדש לקסיקון הציבורי: "השמן והרזה". בדרכו הציורית תיאר נתניהו את המגזר העסקי כאדם רזה שסוחב על גבו את המגזר הציבורי השמן.

כמה שנים חלפו מאז אותה הצהרה. נתניהו הספיק להתרסק עם הליכוד וללכת לאופוזיציה, ולחזור בגדול בתחילת השנה הנוכחית כראש ממשלה. מה קרה מאז לשמן ולרזה? לא הרבה. דו"ח השכר במגזר הציבורי, שפורסם אתמול, מתאר רכיב אחד ביחסים שבין השמן לרזה - השכר. עם זאת, למשוואה זו יש רכיבים נוספים, כמו כמות כוח האדם המועסקת במגזר הציבורי ומדדי היעילות בו. על פי הדו"ח, השכר הממוצע לעובד במגזר העסקי-פרטי הוא 8,088 שקל, לעומת 7,556 שקל במגזר הציבורי - פער של 532 שקל.

הפער הזה מלמד לכאורה כי מצבם של עובדי המגזר העסקי טוב יותר, אבל זוהי מסקנה שגויה לחלוטין.

ראשית, הדו"ח מתייחס ל-2008, שבסופה החל המשבר הכלכלי, ולכן לא באו בו לידי ביטוי הקיצוצים וההתייעלויות הכואבים שעבר המגזר העסקי. רבות מהחברות העסקיות פיטרו עובדים בסוף 2008 וב-2009 וקיצצו בשכרם. במגזר הציבורי לא קרה דבר. איש לא זז ממשרדו, ואף שקל לא קוזז לעובדים שם. לכן, הפער הנוכחי נמוך יותר מ-532 שקל.

בחינת התפתחות השכר בשני המגזרים במשך שנים מגלה כי מצבם היחסי של עובדי המגזר הציבורי משתפר והולך. לפני שני עשורים הפער היה גדול יותר והגיע לכ-1,300 שקל לטובת המגזר העסקי. אבל שנים של שביתות, סכסוכי עבודה ולחצים עשו את העבודה עבור המגזר הציבורי ושיפרו את מצבו.

ואולם זוהי רק ההתחלה. היתרון הגדול ביותר של העבודה במגזר הציבורי הוא היציבות התעסוקתית. בחלקים רבים של המגזר העסקי זה לא קיים. עובד במגזר העסקי מוצא עצמו לא פעם "בין עבודות" לתקופות של חודשים ארוכים. במגזר הציבורי אף פעם לא נמצאים בין עבודות. תמיד יש שם עבודה. הנקודה הזאת נהפכת לקריטית ככל שגילו של העובד מתקדם יותר. בגיל 30 זה לא נעים לאבד עבודה, בגיל 40 זה מלחיץ, אבל בגיל 50 זה כבר יכול להיות הרסני. במגזר הציבורי לא מכירים את הלחץ הזה.

הדו"ח חושף שורה של מקבלי משכורות גבוהות במגזר הציבורי שמועסקים בתפקידים מוזרים שמלמדים על ניתוק מכלכלת שוק אמיתית. במגזר העסקי יכול להיות שכר יתר או שכר חסר לעובד, אבל במשך זמן העיוותים האלה נפתרים (לא בחברות הממשלתיות לשעבר, כמו הבנקים ואל על, שבהן יש הסכמים קיבוציים וועדים חזקים). במגזר הציבורי העיוותים האלה נמשכים לאורך זמן ואין מי שיעצור את הקצאת המשאבים הלא יעילה. אפילו זה שהמציא את משל "השמן והרזה" כבר מצא לו בייבי אחר.