עלייתו והוקעתו של המשיח ממוסקווה

האיש שאהב תקשורת כמעט כמו שאהב את עצמו, נעלם אתמול באופן בלתי אופייני בעליל. הטלפונים במוסקווה היו מנותקים; נציגיו בארץ השיבו בנימוס שאין הוא מדבר עם התקשורת. אפשר להבין ללבו של ארקדי גאידמק, שעם שאר סגולותיו נמנית גם ההנחה שהוא יכול לשטות בכולם, כל הזמן. גזר הדין בצרפת אתמול, כרסם, זמנית לפחות, בהנחת עבודה זו.



סביר כי גם זו תשתנה אם לא יוכל גאידמק להישאר במוסקווה, שם הוא שוהה בשנה האחרונה, וייאלץ לחזור לישראל. גורמים במוסקווה אומרים כי לאחר שכשל במאמציו להחזיר לעצמו את האזרחות הרוסית שאיבד עם צאתו משם ב-1972, יקשה על רוסיה להחזיק בתחומה עבריין מורשע. במקרה כזה, עשוי ה"ג'ואיש טראדישן" הישראלי להפוך לאופציה היחידה שלו.



ה"ג'ואיש טראדישן" הוא צירוף מלים שבו הרבה גאידמק ללוות את דרכו בחיים הציבוריים והפוליטיים שביקש לבנות לעצמו בישראל. בתקופה מסוימת, זה אפילו עבד. על אף שבפועל הסתכמה פעילותו הציבורית בכשלוש שנים בלבד - מאז קנה את בית"ר ירושלים ב-2005 עד שעזב את הארץ בסוף 2008 - הצליח בסיועו של צוות קטן לייצר מספר חסר תקדים של כותרות. הציבוריות שלו הגיעה לשיאה בימים של מלחמת לבנון השנייה, כאשר פינה תושבים אומללים מטווח הטילים בצפון ושיכן אותם בעיר אוהלים בניצנים.



בשיאם של ימי הקסאמים על שדרות, פינה תושבים לבתי מלון באילת. בין לבין, ארגן מסיבות ראוותניות אליהן הצליח להביא קהלים שאינם מתחברים בדרך כלל. בזו שערך במלון הילטון ב-2007 נפגשו כדורגלנים עם הרב מנחם פרוש, ידיד ותיק, יו"ר ארגון הנכים, מומו אל נקווה ודוגמניות צמרת.



מעשי הצדקה הראוותניים שלו עמדו בסתירה חריפה לידה הקפוצה ולאוזלת ידה של הממשלה בטיפול באזרחיה. עובדה זו לא נעלמה מעיניהם של ציבורים גדולים שבעיניהם הפך למלך ישראל ולמשיח, עד שהחל הוא עצמו להאמין בכך. בפברואר 2007 הקים את תנועת "צדק חברתי", תנועה חברתית שיעדה הגלוי היה להפוך למפלגה פוליטית. במקביל, סימן גאידמק לעצמו יעד שאפתני: להפוך לראש עיריית ירושלים. התחלה זאת הייתה גם תחילת הסוף. העירוב בין עסקים לפוליטיקה התברר כקטלני וסופו שהכשיל אותו בשתי הזירות.



טעו מי שחשבו שכל אלו היו רק ניסיון של גאידמק לקנות לעצמו חסינות מפני רדיפות החוק בתוך ישראל ומחוצה לה. בחסות העשייה הפוליטית הוא יכול היה אכן לטעון לרדיפה פוליטית, אך היה בה הרבה יותר מזה: גאידמק האמין בכל לבו שהוא ראוי ושהוא יכול. בתוך זמן קצר הקים מערך להתמודדות בבחירות מוניציפליות ביותר מ-50 יישובים בארץ, אך את רוב מרצו הקדיש למערכה על כיבוש ירושלים. גם בזירה המוניציפלית וגם בהתמודדות האישית בירושלים, שם גאידמק את יהבו על המיעוטים, ביניהם הערבים.



הקמתה של ברית מקופחים לא הייתה לא רק טקטיקה שלו, אלא גם מעשה של חוסר ברירה. האליטה הישראלית הקיאה אותו מתוכה, וגאידמק עקף אותה בפנייה ישירה אל "העם". בערבית רצוצה אותה לא למד אף פעם, מקרין זרות בכל מצב, הצליח גאידמק להרגיז את הממסד הישראלי ולהציב מראה מגדילה מול פרצופה המעוות של החברה הישראלית. זאת הייתה תרומתו הגדולה ביותר בכל שנותיו בארץ.



אלא שכל זה קרס ביום שבו נחל את הכישלון הצורב בירושלים. פחות מ-5,000 איש מכל אלו שגאידמק חשב שהם חייבים לו חוב גדול טרחו להצביע בעבורו. פגוע ונרגז כרת גאידמק בראיונות פומביים גט כריתות מן החברה הישראלית כפוית הטובה. לפני כשנה עלה על מטוס פרטי ועזב את ישראל במפתיע. בניגוד להצהרותיו על כוונתו לשוב מיד, נותר במוסקווה. מניחים ששם עקב אחר ההתפתחות הדרמטית בעניינו בצרפת.