ארקדי גאידמק: ככה ייעשה לאיש

והאיש הזה היה עד לאחרונה מלך-ישראל: התרועע עם שועי ארץ - ראש ממשלה ושרים, ראשי עיריות, עמותות ומוסדות. אפילו צה"ל חלק לו כבוד, קצינים בכירים פתחו לו את שער המחנה.

אוהדי בית"ר והפועל ירושלים השתחוו לו אפיים. העיר צהלה ושמחה כשהרכיבו אותו על סוס, משל היה מרדכי היהודי. ככה ייעשה לאיש אשר אהוד אולמרט ואורי לופוליאנסקי רצו ביקרו. עד שנאלץ לנטוש - מת המלך, יחי המלך החדש.

ארקדי גאידמק עוד הספיק להוכיח, שישראל אינה מפלטו האחרון של הנוכל-הפטריוט, לפעמים היא מפלטו הראשון והיחיד. הוא שזיהה היטב את טיב הסחורה: אין ישראלי שאין לו מחיר, והמחיר די נמוך, בדרך כלל.

כאן הוא טען שרודפים אותו בשל רוסיותו, ואילו בצרפת, לטענתו, הוא נרדף בשל יהדותו. הצרפתים, כידוע, הם אנטישמים מבטן - אין להם תקנה - ולא מעט יהודים הם שונאי-עצמם, גם זה ידוע.

ישראלים מעוניינים בעיקר בכסף, ואין להם עניין מיוחד במקורותיו. מה אכפת להם, שגאידמק צבר את הונו בעסקאות אפלות ושפלות, שבגללן הוא מבוקש בעולם; מה אכפת להם אם באיזו מדינה שכוחה באפריקה מתחוללת מלחמת אזרחים, שנמשכה יותר מכל מלחמת אזרחים אחרת ביבשת האומללה, וגבתה עד שנסתיימה מאות אלפי קורבנות; מה אכפת לנו אם "כושים" נהרגים כזבובים ומדינה שלמה נחרבת, ואוליגרכים-משלנו מוצאים אוצר בין ההריסות - מוכרים נשק וקונים יהלומי-דמים.

ישראל היא היום ארץ האפשרויות-הבלתי-מוגבלות לטייקונים מבית ומבחוץ, המעלים תרומה ונותנים נדבה. אמנם לכסף הזה יש ריח ואסור לגעת בו, אבל גם מוסדות ישראליים נכבדים למדו לאטום את האף.

לפני שנתיים וחצי תבע גאידמק את "הארץ" ואת הח"מ על הוצאת דיבתו רעה, מי רצה אז לשמוע מה יש לנו להגיד. זאת היתה התביעה הגדולה מכולן - עשרה מיליון דולר, לא פחות. מאז, למזלנו הטוב, ירד ערך הדולר; ולפני כחצי שנה, ממוסקווה הרחוקה, הודיע גאידמק על סילוק תביעתו אחר כבוד.

משנגזזו מחלפותיו - כוחו סר - וכל השנוררים נואשו ממנו, אז הוגש נגדו כתב אישום על הלבנת הון. הוא הבטיח להגיע לפתיחת משפטו, ולא הגיע, כצפוי. עכשיו, לאחר ההרשעה וגזר הדין בצרפת, לא תדרוך עוד כף רגלו בארץ מחשש להסגרה.

אפילו שלום, אפילו תודה, לא יודעים כאן הקבצנים להגיד יפה. ישננו כל האוליגרכים-הנמלטים לעצמם את לקחי גאידמק: אתם אורחים רצויים בתוכנו - מלכים - כל עוד לא ירדתם מנכסיכם.