חוק פשיטות רגל אינו מתאים

>> בפשיטות רגל בישראל מתקיים דיון על שתי הצעות: השארת החברה כעסק חי בבעלות בעל המניות הקיים, או פירוקה - כלומר מימוש נכסיה או מכירתה כעסק חי.

אפשרות שלישית, שהחוק מקשה לקיים, היא המשך פעילות החברה כעסק חי בבעלות הנושים. על אף שאפשרות זו עדיפה לעתים על פירוק, קשה לממשה בישראל בגלל חוק פשיטות הרגל, שאינו מאפשר כפייה של הסדר סביר באמצעות ביהמ"ש על כל קבוצות הנושים. ניקח לדוגמה חברה בעלת שתי יחידות עסקיות שיש ביניהן השפעות גומלין משביחות ערך. שווי כל אחת מהן הוא 100 שקל, אך שווי החברה ביחד הוא 250 שקל, כלומר יש ערך נוסף של 50 שקל. החברה לוותה 200 שקל וערך המניות היה 50 שקל. אם משבר הקטין את ערכה ל-200 שקל - כל יחידה שווה 80 שקל והסינרגיה מוסיפה 40 שקל. בעיות נזילות בחברה לא מאפשרות לה לפרוע את החוב לנושה אחד שחובו הוא 80 שקל והוא דורש פירוק. החברה אכן יכולה למכור יחידה אחת ב-80 שקל ולפרוע את החוב, אך הדבר יביא להרס ערך כלכלי בגלל אובדן הסינרגיה של 40 שקל. ייתכן מצב שבו כל הנושים האחרים ירצו להשאיר את החברה מאוחדת כעסק חי, אך הנושה שהחוב אליו 80 שקל יתעקש על מכירת הנכסים.



חוק פשיטות הרגל בארה"ב מאפשר לבית המשפט לאכוף על כל הנושים הסדר שמקובל על רובם, והחברה ממשיכה להתקיים מאוחדת כעסק חי, כאשר אחזקותיהם של בעלי המניות הקודמים נמחקות או מקוצצות. הנושים עשויים להפוך לבעלים כשחלק מחובם מומר למניות לפי מפתח הוגן שמקבל את אישור בית המשפט, ששומר את ערך החוב כך שיהיה לפחות זה שהיה מתקבל ממימוש הנכסים וחלוקתם בין הנושים.



בישראל צריך לשנות את חוק פשיטות הרגל ואת הגישה. כדאי להשאיר את בעל השליטה אם הוא תורם לחברה. אחרת, אפשר לסלקו והחברה תמשיך להתקיים כעסק חי עם בעלות חדשה, כשהנושים הם בעלי המניות. הגישה המפגרת שחברה אינה יכולה לתפקד ללא בעל בית ופירוק בלעדיו יקטין את ערך החברה מחזקת את כוח המיקוח של בעל השליטה. אם תעמוד לפני הנושים האלטרנטיבה של המשך קיום החברה כעסק חי בבעלותם, כוח המיקוח שלהם ישתפר וגם המדינה תרוויח ממניעת פירוקים הורסי ערך.



הכותב הוא פרופסור לפיננסים באוניברסיטת ניו יורק