>> הקרב על הדחת יו"ר בנק דיסקונט, שלמה זוהר, נמצא בעיצומו. קבוצת ברונפמן, השולטת בבנק, הודיע בסוף השבוע לזוהר שהיא רוצה שהוא יילך הביתה. הודעה זו באה על רקע חילוקי דעות מתמשכים בינו לבין הבעלים.
אתמול הודיע זוהר, בישיבת דירקטוריון מיוחדת, שהוא אינו מתכוון להתפטר. יש לו חוזה עד פברואר 2011 ולבנק יש הישגים, כך שמדובר בהדחה על רקע אישי ולא מקצועי.
בפיקוח על הבנקים רואים את ניסיון ההדחה בחומרה. היא לא נעשתה בדרך הראויה. לא התקיים דיון בעניין בדירקטוריון הבנק, כך שלא קוימו כללי ממשל תאגידי נאות. זה מזכיר את פרשת ההדחה של יו"ר בנק הפועלים לשעבר, שלמה נחמה, והחלפתו בדני דנקנר.
חוק החברות קובע שברגע שמישהו מתמנה לחבר דירקטוריון, הנאמנות שלו היא לחברה בלבד ולא לבעלי השליטה, למרות שבמציאות שלנו בעלי השליטה הם אלה שבוחרים בפועל את כל חברי הדירקטוריון, כולל אפילו נציגי הציבור. גם העובדה שהבעלים כבר מצאו מחליף לזוהר - יוסי בכר, הוא בעייתי. גם זה הופך את הדירקטוריון לצחוק. הרי תפקיד הדירקטוריון הוא למנות את היו"ר.
על רקע זה מעניין לשמוע את אלפרד אקירוב, יו"ר אלרוב נדל"ן, שמצוי בעולם העסקים הישראלי כבר 40 שנה. אקירוב מונה עשרה כללי ניהול שצריכים להדריך את בעל השליטה:
1. אל תחפש "יס-מנים" לדירקטוריון. אל תחפש מקורבים, לא בני משפחה ולא חברים. צריך למנות דירקטורים עצמאיים, בעלי מקצוע, שמסוגלים לעמוד מולך בלי לפחד ולומר את דעתם. ויכוחים בדירקטוריון זה טוב, כי רק כך ניתן להימנע מטעויות. "אני לא צריך מחיאות כפיים בדירקטוריון", אומר אקירוב.
2. התגמול לבעל השליטה צריך לבוא מדיווידנד, כלומר מרווחי החברה, ולא דרך שכר ואופציות שצריכים להיות נמוכים.
3. צריך להשקיע רק במדינות יציבות, מתקדמות, עם מערכת משפט טובה, ולא במדינות שבהן צריך לשלם שוחד כדי לזכות במכרז. הרי ברגע שהשלטון מתחלף, מי ששילמת לו שוחד ייעלם, ואתה תיזרק החוצה.
4. צריך להשקיע רק בחברות טובות, שמרוויחות הרבה, שיש להן ניהול טוב ושברור למשקיע מה הן עושות. לא לחפש הזדמנויות ומחירי חיסול, כי רק החברות הטובות הן שמביאות ערך בטווח ארוך. אלה הן בעצם עקרונות הההשקעה של המשקיע האגדי, וורן באפט.
5. אם אתה נכנס למדינה מסוימת, צריך להשקיע בה הרבה כדי ליצור מסה קריטית של נכסים באותה מדינה, וכך לנצל יתרונות לגודל.
6. אסור לקפוץ מעל הפופיק. צריך לשאוף לצמיחה של 10%-20% בשנה, לא יותר. אחרת לא ניתן יהיה להתמודד עם משברים.
7. אסור להשתולל עם מנופים פיננסיים. צריך לבחור במנוף הנכון להשקעה הנכונה. אפשר לקחת הלוואות גבוהות, אם מדובר בהשקעה בנדל"ן מניב עם חוזים ביד, ואז להתאים את מועדי החזר החוב למועדי תזרים ההכנסות הצפוי. לעומת זאת, יש לקחת מעט מאוד הלוואות למימון השקעה ביזמות, שם ההכנסה הצפויה אינה ודאית.
8. לא ליפול שבי אחר אופנות. לא לקפוץ פעם לרוסיה, פעם לפולין ופעם ללאס וגאס.
9. לא להסתמך על חברות הדירוג שנכשלו לחלוטין בדירוגים שנתנו ערב המפולת - וגם אחריה.
10. צריך להתכונן כבר עכשיו למשבר הבא, כי יש לנו זכרון קצר, לשנתיים-שלוש, "אך בעוד 10 שנים יעמדו בראשי החברות אנשים צעירים שלא היו כלל במשבר הנוכחי, והם יעשו בדיוק את אותן השגיאות".
גירעון וחגיגה בכללית
שירותי בריאות כללית סיימה את 2008 עם גירעון של 422 מיליון שקל. לעומתה, קופות החולים מכבי, מאוחדת ולאומית, סיימו את השנה עם עודף תקציבי קטן. אבל הגירעון הגדול לא מנע מהכללית לעמוד בראש צמרת מקבלי השכר הגבוה במגזר הציבורי.
רק לפני שבוע פורסם שהרופאים הם אלה שתופסים את ההובלה בטבלאות השכר, אך מתוך ארבע קופות החולים, הכללית היא זו שמובילה את הצמרת. בראש המגזר הציבורי עומד מנהל מחלקה בשירותי בריאות כללית, ד"ר גידי סהר, שמשתכר 111,054 שקל בחודש. במקום השני ניצב מנהל יחידה בשירותי בריאות כללית, פרופ' גבריאל סנדו, שמשתכר 87,664 שקל בחודש. לאורך כל הרשימה, רופאי הכללית הם המובילים.
זו גם אינה התמונה המלאה, כי הכללית לא כללה בנתוני השכר את התמורה שמקבלים הרופאים עבור "קיצור תורים". כמו כן, לא נעשה חיבור בין השכר שמקבלים רופאים מבתי החולים עם השכר שהם מקבלים מקופות החולים. לכן, שכרם הכולל גבוה ממה שפורסם.
מנכ"ל הכללית, אלי דפס, אומר שהכללית היתה יכולה לגבות יותר עבור ביקור אצל רופא מומחה וכך לצמצם את הגירעון. אבל זו לא התשובה הנכונה. התשובה הנכונה נעוצה בחיסכון בהוצאות, בניהול יעיל יותר של בתי החולים וגם בקיצוץ שכר הרופאים הבכירים. למה שמכבי לא תיקח פעם את ההובלה?
רשות מיותרת
לפני שבוע גילה עופר אדרת ב"הארץ" כי השר בלי תיק, אבישי ברוורמן, מחזיק בתל אביב שתי לשכות מפוארות, אחת פעילה והשנייה ריקה - בנוסף ללשכה בירושלים. לשכת השר אמרה בתגובה שהלשכה לא תישאר ריקה עוד זמן רב, כי בקרוב יגויסו שישה עובדים שיאיישו את "הרשות לפיתוח כלכלי במגזר המיעוטים".
כלומר, לא רק שנמשיך לשלם את דמי השכירות הגבוהים והמיותרים על הלשכה הריקה, אלא שבקרוב נשלם גם את שכרם של שישה עובדים חדשים, שאת תפקידיהם מילאו עד כה משרדי ממשלה אחרים.
פעם "שר בלי תיק" היה באמת כזה. ההוצאות עליו היו מינימליות. עכשיו כל שר כזה מחפש תואר מפוצץ, עובדים שיאדירו את פעילותו - ותקציבים. כך נהפך ברוורמן ל"שר לענייני מיעוטים" וכך נולדה הרשות המיותרת שאותה נממן עד קץ כל הימים.
לכן, חבל שאדרת חשף את השערורייה. עכשיו ברוורמן כבר חייב לאייש את הרשות המיותרת. אחרת, אולי היינו ממשיכים לשלם רק את שכר הדירה.
אני לא צריך מחיאות כפיים בדירקטוריון
נחמיה שטרסלר
4.11.2009 / 7:04