אדמה חינם

>> בתחילת שנות השבעים קיבלתי טלפון מחיים יבין. הוא התאונן שהמון זמן הוא לא מצליח למכור את הדירה שלו ברחוב טשרניחובסקי וביקש שאטפל בעניין. כשהגעתי לבניין שמעתי אותו צועק מלמעלה: "מונשיין, תעלה". הרמתי ראש וראיתי את הפרצוף שלו מציץ מחלון בקומה השישית. אני נכנס לחדר המדרגות, מחפש את המעלית ולא מוצא. אני יוצא, קורא "חיים", והפרצוף שלו שוב מופיע בחלון. "איפה המעלית?", אני צועק. חיים צועק בחזרה: "זה העניין, שאין מעלית". עליתי 112 מדרגות בהתנשפות וחיסלתי ארבע כוסות מים עוד לפני שהצצתי בדירה.

אחרי שעה מסרתי בפרסום מלין מודעה לעיתון: "למכירה. דירה שקטה, מתאימה במיוחד למטפסי הרים". למחרת התקשר אחד שסיפר שהוא בדיוק חזר מחו"ל, אחרי שטיפס לפסגת המון-בלאן. הוא התעניין בפריבילגיות שלו כמטפס הרים בהשוואה לקונה רגיל וכשהסעתי אותו לרחוב טשרניחובסקי הציע לי להצטרף אליו למסע בהימלאיה. את המדרגות הוא גמע כמו איילה ולמחרת נחתמה העסקה. חיים יבין לא הבין איך כל זה קרה. אחר כך שמעתי שהוא קנה דירה ברחוב ז'בוטינסקי בטלביה.



מהמקרה הזה למדתי שכדי למשוך לקוחות כדאי לפעמים להשמיץ את הנכס במקום לשבח, ושמודעה שמנוסחת בצורה מוקצנת שווה יותר מהנוסח הסטנדרטי. ברוח זו ציינתי במודעה על דירה שצופה לבית קברות "נוף מקאברי", דירה רועשת תיארתי כ"מתאימה לכבדי שמיעה", דירת מרתף טחובה כ"מצוינת לגידול פטריות" ודירה חשוכה כ"דירה שטופת צל". היו גם ניסוחים כמו "דירה הרוסה לגמרי, אני לא הייתי קונה", וגם "דירה בשלושה תשלומים - אחד בבוקר, אחד בצהריים, אחד בערב", ובתקופת הנהירה לווילות ההולכות ונבנות בשומרון "מציאה ברחביה, שעה וחצי מכפר סבא". הקונים באו בהמוניהם, הם חיפשו כנראה מתווך מזן חדש שאפשר לצחוק איתו ואולי אפילו להערים עליו, כי הוא מין סחבק כזה.



אבל עם אחת הבדיחות הלכתי גשר אחד רחוק מדי. זה היה כשהמשרד שלי עבר ל"חצר המלך דוד" היוקרתי. כדי שכולם יידעו איפה אני יושב, עשיתי תרגיל ביחסי-ציבור: סיפרתי בדיסקרטיות לכמה עורכי דין ונשמות טובות שביום ראשון הקרוב, בשמונה בוקר, אני מחלק אדמה חינם במשרד שלי. כצפוי, הסוד דלף לעיתונות המקומית. במוצ"ש הבאתי ממשתלה ארבעה שקים מלאים באדמה ושפכתי אותה בלובי המפואר של חצר המלך דוד.



השמועה התפשטה בן לילה ובראשון בבוקר נוצר תור ענק. קצת לפני שמונה אני צועד לכיוון המשרד, מבחין בתור, מצטרף ושואל מה קורה פה. "מחלקים אדמות חינם, לך לסוף התור", עונה לי גבר טרוט עיניים. נכנסתי ללובי מהדלת האחורית והתחלתי לחלק אדמה בשקיות ניילון. ההמון שצבא עלי קלט שזו בדיחה והתחילו עצבים. בשלב מסוים זרק עלי מישהו שקית אדמה. כשהבנתי שאני בצרות ברחתי מהיציאה האחורית ישר לתחנת פז לצד הבניין. פתאום מבחין בי הבן של בעל התחנה, צ'יקו פלברבוים, שהגיע לביקור מולדת קצר. הוא שמח לראות אותי ולא קלט למה אני בורח ממנו ואנשים זועמים צועקים לו "תפוס אותו".



צ'יקו חי בקנדה ובטח לא מבין עד היום למה ברחתי ממנו. חיים יבין ברח בינתיים מרחוב ז'בוטינסקי למגדלי סי.אנד.סאן בצפון ת"א. לפני שנתיים, כששאלתי אותו למה הוא לא פנה אלי בעניין מכירת הדירה שלו, הוא ענה: "בז'בוטינסקי היתה מעלית, זה לא חוכמה".



-



הכותב הוא מתווך נדל"ן ירושלמי, מחבר "אגדות מונשיין". davidmoonshine@gmail.com