הישראלים מסכימים: אין כמו בבית (משלך)

>> אנשים בישראל אוהבים בתים. עובדה: 70% מאזרחי ישראל מחזיקים בדירה משלהם ופירוש הדבר כי הם הסכימו להעביר לבנק את כל חסכונותיהם ולשעבד רבע מחייהם, 20 שנים, בכדי להשיב לבנק הלוואה של 500-600 אלף שקל בממוצע. איזו עסקה מטורפת.

גם בעולם אנשים אוהבים בתים: הנה, האזרח האמריקאי הממוצע היה מוכן לשעבד 20-30 שנים מחייו כדי לשרת הלוואה בגובה 110% מערך בית חלומותיו. ללמדכם שהישראלים הם לא הראשונים שהבינו כמה נוח להיות אדון לעצמך.



כשליש מהדירות בישראל, כך על פי נתוני משרד האוצר, אינן מיועדות למגורים ישירים של בעליהן אלא הן מיועדות להשקעה. בעברית פשוטה, הן עסק לכל דבר: מדובר בדירות שרוכשים משקיעים (בדרך כלל בעלי יכולת) במטרה מוצהרת להשכיר אותן. זוהי דוגמה לחוסר השוויון שמציע השוק החופשי: הביקושים המלאכותיים שיוצרים המשקיעים האמידים מעלים את מחירי הבתים במהירות, ומטילים עול כלכלי ענק על מי שמעוניין לקנות דירה כדי לגור בה באמת.



שאלת היסוד בנושא היא האם דיור הוא מוצר כלכלי שמחירו צריך להיות נתון אך ורק לכוחות השוק החופשי או שהוא זכות יסוד של כל אדם? אם הדיור הוא זכות יסוד, אזי הממשלה צריכה לספק בתים לאזרחיה. זוהי כמובן הנחה מרחיקת לכת, שלא לומר מופרזת ומנותקת מאמות מידה כלכליות.



אבל הממשלה יכולה למשל להתערב באופן ישיר וגלוי במחירי הדירות (למשל באמצעות מיסוי), בדיוק כפי שהיא עשתה בהתערבותה בשוק המט"ח. מטרה לאומית, לא? מצד שני, אם הדיור הוא "מוצר", מחיר הדיור, על פי היגיון זה, הוא תוצר טבעי של שיווי משקל של כוחות השוק. כך, אדם בעל אמצעים יכול לגור ברווחה בדירה אחת ולרכוש דירות נוספות, בעוד שאחר לא יוכל לרכוש אפילו קורת גג. למה? ככה. "זו הכלכלה, טמבל".



כך, גברת כהן מחדרה, זו שמרוויחה את השכר הממוצע במשק (ואפילו פי 2) מתחרה עם מי שמוכן לשלם עבור "עוד דירה", ובתחרות זו יש מנצח ברור, והוא שדן את גברת כהן לשלם שכירות כל חייה, ולהיוותר בסוף עם אפס רכוש. שיווי המשקל הגבוה של מחירי הדירות לא מייצג כעת את נקודת המפגש של ההיצע והביקוש, אלא את הצטמצמות ההיצע של הדיור למגורים למי שעדיין מוכן למשכן את חייו.



יחסי הכוחות הללו באים לידי ביטוי בעיקר בתל אביב, שנהנית מביקוש כמעט אינסופי: זו הסיבה שדירה צפופה בת 2 חדרים (30-40 מ"ר בסך הכל) במרכז תל אביב תעלה לכם כיום כ-1.2 מיליון שקל, כשהשכר הממוצע במשק הוא 8,000 שקל, ברוטו. אם גברת כהן תרצה לקנות דירה היא תידרש לשעבד שליש מחייה לבנקים - לא בהכרח מצב רצוי, ובוודאי מצב לא ראוי. במצב כזה, המדינה לא יכולה להישאר כשחקן נייטרלי בשוק. היא חייבת לנקוט עמדה לטובת רווחת אזרחיה, ולא רק לטובת רווח עשיריה.