>> מי שביקר כתייר בהודו (או במדינות עולם שלישי אחרות) מכיר בוודאי את הריטואל. התייר נכנס לחנות בגדים או שטיחים, מביט בסחורה שמונחת על הרצפה ושואל: "כמה זה עולה?". המוכר יביט על השטיח - מעשה ידיה של סבתו, שארגה אותו בכפר הולדתו - ויענה: "5,000 רופי" (כ-500 שקל). התייר בתגובה יביט על השטיח ויאמר "אני מוכן לשלם 5 רופי" (כחצי שקל).
המרחק בין שתי ההצעות הוא עצום, אבל אף אחד מהצדדים אינו מתבדח.
בכל משא ומתן - על מחירו של שטיח בדלהי או על הסדר חובות בהיקף של מיליארדי שקלים בתל אביב - חשוב המקום שממנו כל צד התחיל והמרחק ממנו ועד למקום שבו הוא יסיים את המשא ומתן. כדי להציג עצמך כנכון להתפשר עדיף להתחיל מהצעה רחוקה ככל הניתן מהמקום שבו אתה מוכן לסיים את המשא ומתן.
בסוף ספטמבר הציעה אפריקה ישראל לגופים המוסדיים, בשיחות לא פורמליות, כי בעל השליטה בה, לב לבייב, יזרים לה 200-300 מיליון שקל וימשיך לשלוט בחברה. המוסדיים העלו בתגובה הצעות שלפיהן לבייב יצטרך להזרים מיליארד שקל לפחות כדי להשאיר בידיו את השליטה בחברה.
שבוע לאחר מכן, בהסדר החוב הראשון שהציגה אפריקה, נאמר כי לבייב לא יזרים הון נוסף. ובמתווה ההסדר האחרון שעליו הוסכם לפני שבוע - ולא בטוח כי יעבור עדיין - נקבע כי אפריקה תבצע הנפקת זכויות שכחלק ממנה היא תגייס 850 מיליון שקל, מתוכם יזרים הבעלים לב לבייב 750 מיליון שקל לחברה.
לא רק ביחס לסכום שיזרים לבייב זכו המוסדיים להישגים במאבק עם אפריקה. גם בפרמטרים כמו מספר מניות אפריקה שיוקצו להם והסכום שישולם להם במזומן שיפרו מחזיקי האג"ח הארוכות את מצבם הראשוני.
כל אלה לא משנים את העובדה שבזירה הפיננסית ייוותרו בעלי אג"ח מפסידים - בכל סוג של הסדר - שבו לא לקחו את המקסימום שבמקסימום ממניות או נכסי החברה לכיסם.
הכסף שהלוו המוסדיים ללבייב הוא שלהם, ונקודת הפתיחה שלהם היא של 100% מהתשלום המגיע להם. את אפריקה ישראל בנה לבייב על בסיס 7.5 מיליארד השקלים שלווה מהם. והעובדה שההסדר עשוי להותיר בידיו בסופו של יום חצי מאותה חברה היא פלא פיננסי.
קשה לנמק ברמה המימונית מדוע המוסדיים לא לקחו 25% נוספים ממניות אפריקה או אף יותר. יכולת האיום של לבייב על המוסדיים טמונה בכך שהוא מחזיק אקדח הטעון באיום שהוא יפסיק לנהל את החברה ולא ידאג לפיתוח והשבחת המגרשים שהוא מכיר כל כך טוב ברוסיה. תוך שהוא מגייס לצורך זה את קשריו במסדרונות השלטון.
אבל הנשק שהחזיקו המוסדיים בידם - פירוק החברה והותרת לבייב בלי כלום - נראה מאיים אף יותר.
עניין של כבוד
אלא שהסיבה שהמתווה שסוכם לפני שבוע וחצי הוא הנוכחי היא שבזירה העממית, זירת שוק הרוכלים ההודי, התמונה היתה אחרת. הקרב על הסדר החוב של אפריקה השקעות היה קרב ציבורי. ובזירה זו לבייב הובס. הוא אולי מיזער נזקים ברמה הפיננסית - אבל הפסיד הרבה כבוד - מצרך חיוני עבורו. הכבוד הוא גם כנראה אחת הסיבות שבגללן המוסדיים שנאבקו בו התקשו להוציא ממנו יותר ממה שהוציאו.
הזיכרון הציבורי קצר, אבל קצת יותר משבוע לאחר ההסדר נדמה כי בכל זאת יהיה קשה למחוק את המכה התדמיתית שספג לבייב. אפריקה ישראל תיוותר כנראה הסמל של משבר האשראי החוץ בנקאי. יש לקוות שלבייב לא יגייס שוב מיליארדים על בסיס השם שלו בלבד, אלא יצטרך להביא ביטחונות ושיעבודים מוצקים כסלע בפעם הבאה שירצה למנף את עצמו.
מנהלי ההשקעות המוסדיים, בעלי האג"ח, סיימו כמנצחים. ומי שהיה הפנים התקשורתיים של המאבק על ההסדר, מנכ"ל פסגות רועי ורמוס, גזר קופון שמן.
במקביל לפסגות, ההסדר הותווה על ידי הראל, מגדל, מנורה וכלל. אבל עבור המשקיע הקטן נדמה היה שוורמוס היה היחיד שאזר אומץ והתייצב מול אפריקה בכיכר העיר של שוק ההון הישראלי.
ורמוס אכן חשף את עצמו בצריח. מאז הושלמה רפורמת בכר ושוק האשראי החוץ בנקאי בישראל תפח לממדים שאותם רואים כיום, לא זכור עדין מקרה כמו ההסדר עם אפריקה, שבו התייצב משקיע מוסדי בראש חוצות מול איש עסקים מרכזי. אבל גם פה מדובר בעסקים - ולא במעשה גבורה הראוי לצל"ש. ההתנהלות בפרשת אפריקה עשויה לספק בונוסים משמעותיים לפסגות.
החשיפה התקשורתית והמיצוב של פסגות כבית השקעות שמגונן על לקוחותיו מושכים משקיעים. בכירים בפסגות אולי ויתרו על סיכוי למשרה עתידית באפריקה - אבל זכו בחשיפה ציבורית ששווה כסף רב. הקמפיין של פסגות בפרשת אפריקה היה עולה לה מיליוני שקלים לו היתה משקיעה בו כסף.
אין פה ביקורת בנוגע למניעים. מדובר בהתפתחות חיובית בשוק ההון הישראלי, ורצוי שמנהלי ההשקעות יידעו למכור את עצמם לציבור כמי שיגנו על כספו בצורה הטובה ביותר מפני מי שמנסה לקחת אותו. פסגות פשוט למד את חוקי המשחק מהר מהאחרים - ויישם אותם בצורה אופטימלית.
התחמושת העלובה של בעלי האג"ח בצים
התמונה שונה בהסדר שאליו הגיעו בעלי האג"ח של צים בשבוע שעבר עם משפחת עופר. בעלי האג"ח של צים יצאו לדרך עם אקדח טעון בתחמושת עלובה למדי. אל מול מגוון בעלי החוב של החברה - בנקים זרים, ספקים ושאר גורמים - הם החזיקו בחוב נחות שאמור להיות בין האחרונים להיפרע, מה שניטרל את האפקטיביות של איום בפירוק החברה מבחינתם.
ההסדר - שכלל פריסה מחדש של התשלומים, העלאת ריבית ואופציות למניות צים - היה הישג פיננסי מבחינתם. המשקיעים המוסדיים הפסידו במקום אחר.
חשוב להבחין כאן בין בעלי האג"ח של חברת הספנות לבעלי המניות בחברה האם, החברה לישראל, שאינם קרובים למשפחת עופר. עבור בעלי המניות, ההזרמה האדירה של החברה לישראל לצים היא לא בהכרח מהלך עסקי נבון. מדובר בהזרמת הון בהיקף של יותר מחצי מיליארד דולר לחברה ששווי פעילותה הוא אפסי להערכות אנליסטים ושחלק מפעילותה העתידית הוא תשלום לחברות פרטיות שבשליטת משפחת עופר תמורת החכרת אוניות.
עם זאת, גם בעלי המניות יכולים להתנחם בניצחון בזירה התקשורתית - אם לא בזו הפיננסית. משפחת עופר העלתה ברגע האחרון של המשא ומתן את גובה הוויתור שלה על התשלום עבור החכרת אוניותיה. בעלי המניות יכולים אולי להמשיך לתהות אם עוד לפני שיצאה משפחת עופר לזירת הקרב היא הגדירה את הוויתור הזה כוויתור המקסימלי שאליו היא מוכנה או שאולי היעד היה נמוך אף יותר.
השוק של ניו דלהי הגיע לאחד העם
חגי עמית
9.11.2009 / 7:02