מביטים אחורה בגאווה - וקדימה באימה

>> אשר מורי היה בן 25 כשהתחיל לעבוד במפעל הסריגים אומן באופקים, כולו חדור התלהבות. זה היה ב-85', שנה קריטית בכלכלה הישראלית.

מאז המפעל החליף ידיים כמה פעמים ושינה את שמו לניו הורייזן (כשהיה בשליטת מקפל), ולבסוף לסנטורי מירקאל (כשעבר לשליטת חברה ירדנית-סינית). לפני כשבועיים ננעלו שערי המפעל - ומורי נהפך למובטל ממפעל הטקסטיל האחרון שנסגר בישראל (בינתיים).



"תמיד היו תקוות מהמפעל הזה, כי תמיד המפעל נסגר, אבל המכונות נשארו", סיפר מורי. "הפעם המכונות עוברות מהארץ, והבניין יתרוקן. למה המדינה לא השאירה את המכונות, שנדע שיבוא עוד יזם? זה האסון. אין יותר תקווה".



העבודה במפעל לא היתה חגיגה, אבל החגיגה היתה הידיעה שיש עבודה. השכר היה שכר מינימום, ורק עבודה במשמרות ושעות נוספות, 12 שעות ברציפות מדי יום, איפשרה להביא הביתה 6,500-6,700 שקל בחודש. התנאים לא היו מפנקים, בלשון המעטה, ועל הטבות בסיסיות כמו סיוע ברכישת בגדי עבודה או נעלי עבודה כלל לא דיברו שם.



עובדי סנטורי מירקאל ידעו שרוב מפעלי הטקסטיל בישראל נסגרו לאחר שלא עמדו בתחרות מול היבוא הזול מהמזרח, הנהנה מעלויות עבודה נמוכות במיוחד. הם ידעו שגם המפעל שלהם עומד על בלימה מאותן הסיבות - וניסו לא לפגוע בסיכויים למשוך עוד שנה, ועוד אחת. "שתיקת הכבשים", הגדיר מורי את הרכנת הראש של העובדים מול גזירות שנחתו עליהם, בתקווה שיוכלו לשמור על מקום עבודתם. "לא בכינו", הוא הוסיף. "התפרנסנו בכבוד".



עכשיו המצב שונה, ובאופקים משוכנעים שהמפעל הנעול לא ייפתח שוב. "אני בן 50, ויש לי שישה ילדים", אמר מורי. "איך אפרנס אותם? ממה הם יתפרנסו? אחד נסע לאילת, שני הלך לשדרות, לאסם, לעבודה במשמרות בשכר מינימום. האישה עובדת בעבודה זמנית בבית אריזה של תנופורט. חצי שנה יש עבודה, חצי שנה אין".



מורי נולד במושב בטחה ליד אופקים. "הגעתי למפעל בחור בן 25", הוא הוסיף, "ועכשיו, כשאני בן 50, מי ייקח אותי לעבודה? הגיל מדבר. יש עובדים בני 60 ו-62 שפוטרו. בשבילם זה גזר דין מוות. אין בכלל עבודה פה, באופקים. אף יזם לא מגיע. הכל שממה ושיממון. שום דבר לא נפתח פה".



כיו"ר ועד עובדי המפעל דאג מורי להסדר לפיצויים מוגדלים לעובדים. עכשיו הוא מרים את ידיו לשמים, מחפש שם את הישועה. "כשאלוהים סוגר דלת אחת, הוא פותח אחרת", אמר. "אני מקווה שהממשלה תתעורר ותתחיל להפריח את הנגב. אם לא בשבילנו, לפחות בשביל העתיד של ילדינו".



טלטלה דרמטית



פניו של מורי הם פניו העצובים של תהליך הגלובליזציה שעבר המשק הישראלי, שהיה למהלך האסטרטגי הדרמטי ביותר שטילטל את הכלכלה הישראלית מעולם. במסגרתו נהפכה ישראל, נקודה זניחה במפה העולמית ששמה נודע בעיקר בשל איכות תפוזיה, למעצמה טכנולוגית וביטחונית מהמובילות בכלכלה העולמית.



הגלובליזציה היתה המנוע שהוביל את ישראל ממעמד של מדינה מתפתחת בעלת כלכלה סגורה, ובמידה רבה לא יעילה ומושחתת, למעמד של מדינה מפותחת שכלכלתה מבוססת על כללי שוק חופשי - מדינה מתקדמת, צומחת ומוערכת בעולם, מקור משיכה למשקיעים גלובליים, עם חברות שנהפכו ממקומיות לעולמיות, כדוגמת טבע, ישקר, כי"ל, נטפים, צ'ק פוינט ופלסן סאסא. המשק כולו אמנם זינק קדימה בתאוצה מסחררת, אך המסע גם הגדיל את הפערים בחברה והותיר מאחור שובל ארוך של נפגעים - עובדים בתעשייה המסורתית שלא הצליחו לעלות על הרכבת שמיהרה לצאת מהתחנה.



הגלובליזציה הביאה גם להתפתחויות מנוגדות ביחסים בין ההון לשלטון. היא כפתה ערכים של שקיפות, שהובילו להקטנת השחיתות הנובעת מהשפעה ישירה של אילי הון על השלטון. מנגד, היא איפשרה לאנשי עסקים להגדיל בצורה משמעותית את הונם באמצעות מינוף בחו"ל, ובכך גברה השפעתם על השלטון.



תהליך הגלובליזציה, ההופך את העולם למשק אחד של סחורות, שירותים ועובדים, ממשיך לתסוס ולהתפתח. פניו עדיין משתנות - בין השאר בעקבות הופעתן של טכנולוגיות יצירתיות, למשל אלה שהפכו את האינטרנט לכלי מרכזי בכלכלה, בפוליטיקה ובחברה העולמיות.



ארבע פעימות, שישה מובילים



הגלובליזציה הופיעה על מפתן המשק הישראלי לפני 25 שנה, כשחווה את אחד המשברים העמוקים בתולדותיו. אף שמדובר בתהליך שהתפתח לאורך שנים, אפשר לסמן בו ארבע פעימות עיקריות בדמות החלטות שקיבלו יחד הממשלה ובנק ישראל ב-85', ב-91', ב-2004 וב-2005.



ייתכן כי הצטרפותה של ישראל למדינות המפותחות החברות בארגון לשיתוף פעולה כלכלי ופיתוח (oecd) תהיה בראייה היסטורית תחנה נוספת בהשתלבותה בכלכלה העולמית. ההצטרפות לארגון, המתוכננת ל-2010, תחייב את ישראל לאמץ כללים מחמירים יותר להתנהלותה הכלכלית.



במחצית הראשונה של שנות ה-80 סבל המשק ממשבר כלכלי חמור, שהתבטא בין השאר בהיפר-אינפלציה שהגיעה ל-400% ב-84' ובקשיי נזילות במטבע חוץ (מט"ח). המהפך האסטרטגי במשק התחיל ב-1985, כשהממשלה ובנק ישראל קיבלו החלטה ליצור כלכלת שוק תחרותית אשר תבוסס על עקרונות פיסקליים ומוניטריים שמקובלים במדינות מפותחות. ארה"ב היתה מעורבת בתוכנית ובפיקוח על ביצועה באמצעות נציגה, סטנלי פישר - כיום נגיד בנק ישראל.



במסגרת התוכנית, בין השאר, הגירעון הממשלתי הוגבל, על בנק ישראל נאסר להדפיס כסף, ונקבע כי כל חריגה מהגירעון תמומן באמצעות הנפקת איגרות חוב (אג"ח). ההחלטה יצרה זיקה מיידית בין שוק ההון לתקציב המדינה. בנק ישראל קבע לעצמו באותה תקופה יעדי משנה לשינוי מבנה שוק ההון, ובהם הסרת מגבלות על תנועות הון, ביטול הפיקוח על מט"ח והמירות מלאה של השקל.



כחלק בלתי נפרד מתהליך ההשתלבות בשוק העולמי התקבלה ב-91' תוכנית החשיפה, שהיתה ממוקדת בסחר החוץ של ישראל וכללה הסרת מכסים וחסמים אחרים על יבוא לישראל. תוכנית זאת שינתה לחלוטין את מפת התעשייה המקומית ואת תמונת היבוא.



הרפורמה הפיננסית צעדה צעד גדול קדימה ב-2004, עם קבלת ההחלטה על השוואה של המיסוי על השקעות בחו"ל ובישראל, כך שישראלים שהשקיעו בחו"ל לא נאלצו לשלם מס גבוה יותר מהמס על השקעות בישראל. ב-2005 בוטלה רצועת הניוד, שהגנה על שער השקל מפני תנודתיות גבוהה של הדולר ושל סל המטבעות. באותן שנים הוחלט גם לאמץ את היעדים שקבעה אמנת מאסטריכט הבינלאומית לגירעון תקציבי (0%-3% מהתוצר), אינפלציה (1%-3% בשנה) ושאיפה להגיע לחוב לאומי של 60% מהתוצר.



את הגלובליזציה חייב המשק בעיקר לשבעה אנשים: בשוק ההון קיבל את ההחלטות נגיד בנק ישראל ב-86'-91', מיכאל ברונו. בממשלה היו אלה בעיקר שר התעשייה והמסחר (תמ"ס) משה נסים, שהיה מוכן לוותר על סמכויות יקרות מפז שעיקרן הענקת רישיונות ומכסות יבוא; שר האוצר יצחק מודעי, שהעניק גיבוי מלא למבצעים; וראשי הממשלה (ברוטציה) יצחק שמיר ושמעון פרס, שתמכו בהליכי הגלובליזציה למרות זעקות התעשיינים שלפיהן המשק יתמוטט והתעסוקה תיפגע. הדרג הפקידותי שיזם ודחף, ובלעדיו המהלך לא היה מתבצע, כלל בעיקר את יורם גבאי, שהיה הממונה על הכנסות המדינה במשרד האוצר, ויורם טורבוביץ', שהיה היועץ המשפטי של משרד התמ"ס.



החיסרון המרכזי בשלבי הביצוע, כפי שהודה החודש אחד ממעצביהם, היה שלא נקבעה אסטרטגיה מסודרת ליבוא שיכלה להקל על התעשייה להתמודד עם הגלובליזציה. האסטרטגיה היחידה קבעה שהפתיחה ליבוא תהיה מדורגת, תתפרס על תשע שנים ותתבצע לפי ענפים. הענפים הרגישים יותר, כדוגמת טקסטיל, היו אמורים להיפתח ליבוא רק בסוף התקופה.



עננה של שחיתות



ערב ההחלטה על פתיחת המשק ליבוא מתחרה התנהלו התעשייה וסחר החוץ הישראליים בתוך עננה של יחסים פסולים בין ההון לשלטון. היבוא הוגבל על ידי מכסים, רישיונות ומכסות יבוא שנועדו להיטיב עם תעשיינים ויבואנים מקורבים. לשרי התמ"ס היתה סמכות להעניק אותם, והם ניתנו לא פעם לפי דרגת קרבתם של המבקשים לשר. אם השר רצה להגן על פלוני, יצרן שטיחים, היה יכול להטיל מכס גבוה על יבוא מתחרה, שהפך אותו ללא כדאי. אם רצה להיטיב עם יבואן פסטה, היה בסמכותו להעניק לו מכסה גדולה במיוחד ליבוא. לעתים המכסה היתה גדולה מיכולת היבוא, והיא ניתנה במודע, כדי שהיבואן יסחור בעודפים עם יבואן אחר, שלא היה מקורב מספיק ולכן לא נענה.



התוצאה של ההגבלות על היבוא היתה מחירים גבוהים של כל המוצרים בארץ - כדוגמת מזון, ביגוד ומוצרים חשמליים. ישראלים שהיו נוסעים לחו"ל היו חוזרים עם שלושה זוגות נעלי ספורט - שעלו כמו זוג אחד בישראל - ועם מכונת גילוח חשמלית מוסתרת במזוודה, בתקווה שיחמקו מתשלום מכס עליה.



סחר החוץ התכסה בשמיכה עבה של שחיתות. טורבוביץ' ראה תקנים שהגנו על מוצרי חשמל מתוצרת ישראל מיבוא מתחרה. הוא מצא את עצמו עוסק בעיקר בחלוקת מכסות יבוא לנעליים ורישיונות יבוא לדגי בקלה. טורבוביץ' סבר שלא זה צריך להיות עיקר עיסוקו של יועץ משפטי, ושיתף בהרהוריו את ידידו, גבאי. זה מצדו האמין במחקרים שקבעו כי פתיחת שווקים מאפשרת צמיחה ועלייה ברמת החיים. השניים החליטו להניע את תהליך הגלובליזציה של המשק - החלטה שנויה במחלוקת, נוכח מחאות התעשיינים. כדי לחמוק מקשרי ההון והשלטון תימרן גבאי את המהלכים לאורך השנים כך שיתבססו על צעדים שאפשר לנקוט תוך עקיפה של הכנסת.



היצוא, היבוא וההשקעות זינקו



תוצאת הצעדים של אז ניכרת כיום במשק הישראלי, שהגלובליזציה הפכה אותו לסיפור הצלחה. חברות שצלחו את המהפכה עברו הליכי התייעלות, שיפרו את הערך המוסף שלהן ופיתחו תהליכי שיווק יצירתיים כדי להשתלב בשוק העולמי ולהכות את המתחרים. הן צמחו ופרחו, והמצליחות בהן אף השתלטו על מתחרים בחו"ל. אלה שלא עמדו בפתיחת השוק לתחרות נשרו מהמרוץ ונסגרו.



התחרות העולמית, נשמת אפה של הגלובליזציה, רק מתעצמת עם השנים ואינה מאפשרת רגע של מנוחה. משברים כדוגמת המשבר הכלכלי של 2008-2009 רק מחדדים את הצורך של חברות להמשיך להתייעל ולהיות הטובות ביותר בתחומן בעולם.



התעשייה הישראלית עמדה באתגרים, והישגיה מקנים לה שם עולמי בחדשנות במגוון תחומים. בהיי-טק ממוקמת ישראל בחוד החנית של התעשייה העולמית, אך גם חברות מסורתיות ובעלות טכנולוגיה מעורבת מתחומי המתכת, הפלסטיקה, הכימיה, הביטחון והשירותים, שידעו להתפתח בדרכים יצירתיות, נהפכו לשחקניות מרכזיות בשוק העולמי בתחומן. חברות כמו טבע, צים, נטפים, ישקר, צ'ק פוינט, אמדוקס, אלביט מערכות ופלסן סאסא מוכרות היטב בעולם כשחקניות בולטות בתחומן.



הצד השני של המטבע היה פתיחת השוק הישראלי לשחקנים זרים. חברות כמו מיקרוסופט, אינטל, יבמ, מוטורולה ואחרות הקימו בישראל מפעלים או מרכזי מחקר ופיתוח שמשרתים את פעילותן הגלובלית.



עם החברות ואילי ההון שנכנסו לישראל ב-20 השנים האחרונות, רכשו בה חברות או השקיעו בה, ולחלופין הגדילו במידה משמעותית את פעילותם בישראל, נמנים דויטשה בנק, סיטי, hsbc, שמרוק, האצ'יסון, מקאן, פובליסיס, ג'נרלי, נסטלה, דנונה, זיל פלדמן, פטריק דרהי, אלקטל-לוסנט, אפלייד מטריאלס, יופיטר, גוגל, ג'נרל מוטורס, מרק, יאהו, ג'נרל אלקטריק ובומברדיה.



פתיחת השוק לעולם לוותה בהסכמי סחר בין ישראל למדינות ולגושי סחר עולמיים. התוצאה היתה קפיצה ביצוא וביבוא. לפי נתוני מכון היצוא, נרשמה קפיצה גדולה ביצוא מ-9 מיליארד דולר ב-80' ל-81 מיליארד דולר ב-2008. היבוא לישראל פרץ בתחומים רבים במחירים נמוכים יותר מאלה שנהגו קודם לכן - וזינק באותן שנים מ-11 ל-84 מיליארד דולר. הצרכנים חגגו, והיצרנים - שגרפו בעבר רווחי עתק - נאלצו לצמצם את המרווחים כדי להישאר בתמונה.



תמהיל התעשייה השתנה. תעשיות מסורתיות שלא היו תחרותיות לא התמודדו עם היבוא הזול. לפי ניתוח שנערך במשרד התעשייה, המסחר והתעסוקה (תמ"ת), ב-88' היוו ענפי התעשייה המסורתיים כ-25% מסך היצוא התעשייתי (ללא יהלומים), בעוד שיצוא ענפי ההיי-טק תפס כ-31%. ב-2008 היצוא המסורתי ירד לכ-5.6% מהיצוא התעשייתי, בעוד שיצוא ההיי-טק עלה לכ-42.2%.



מספרם של המועסקים בתעשייה (ללא יהלומים) זינק בין 88' ל-2008 מ-61 לכ-97 אלף, לפי נתוני משרד התמ"ת. משקלם של עובדי ההיי-טק בקרבם זינק באותן שנים מכ-20% לכ-27%.



ההשקעות הזרות הישירות בישראל גדלו מ-267 מיליון דולר ב-88' לכ-9.6 מיליארד דולר ב-2008. בההשקעות של ישראלים בחו"ל נרשמה קפיצה חדה אף יותר באותן שנים - מ-147 מיליון דולר לכ-7.9 מיליארד דולר.



כך נולד שער החליפין הנייד



הגלובליזציה של שוק ההון, המוכרת יותר במונח "ליברליזציה", נועדה להניח תשתית הכרחית לשוק הון תחרותי תוך הקטנת מעורבות הממשלה בהתנהלותו. המדיניות המוניטרית עברה בהדרגה מניהול בכלים אדמיניסטרטיביים לניהול בכלי שוק.



הצעדים להשגת המטרות האלה כללו את שינוי העוגן המוניטרי - מהתבססות על שער חליפין קבוע כאמצעי למאבק באינפלציה להתבססות על יעדי אינפלציה תוך שימוש בריבית ככלי המרכזי לטיפול באינפלציה. אבני הדרך המרכזיות בשינוי היו קביעת יעדי אינפלציה שנתיים החל ב-91'. לאחר עשור, כשהאינפלציה ירדה בחדות, הוחלט על תוואי יורד של יעדי אינפלציה. ב-2000 הוחלט על יעד רב-שנתי ליציבות מחירים החל ב-2003 - אינפלציה שנתית של 1%-3%.



לפי מחקר שנערך בבנק ישראל, שכותרתו "הליברליזציה בחשבון הפיננסי של ישראל", שינוי העוגן המוניטרי האיץ את המעבר לשער חליפין נייד - על רקע חוסר היכולת של הבנק המרכזי לשלוט בו זמנית לאורך זמן בשיעור הריבית, בשער החליפין ובכמות הכסף. שער החליפין הקבוע של השקל מול הדולר וסל המטבעות הומר ברצועת ניוד, שקבעה לו רף תחתון ורף עליון שביניהם הוא נע בחופשיות. בנק ישראל היה אמור להתערב בשער רק אם חרג מגבולות הרצועה. הרצועה הורחבה בהדרגה, עד שב-2005 בוטלה - ושער החליפין הפך להלכה לנייד לחלוטין.



על השפעתה של הגלובליזציה על שוק ההון בישראל אמר גבאי: "בשנות ה-90 התקבלה החלטה עקרונית על פתיחה מוחלטת של שוק המט"ח, שבנק ישראל ביצע בהדרגה. פתיחת שוק ההון הושלמה ב-2004. עד אז היו פערי מיסוי על רווחים בשוק ניירות הערך והאג"ח, ולא היה כדאי להשקיע בחו"ל. הגופים המוסדיים קיבלו בהדרגה היתרים להשקיע בחו"ל ולהגדיל את השקעות.



"היציבות הפיננסית יצרה ריביות נמוכות בישראל ורווחים גדולים לזרים וישראלים בהשקעות בישראל לעומת הלעולם, ומשכה לישראל השקעות מכל הסוגים - פיננסיות וריאליות. התוצאה הטכנית היתה עליית דירוג האשראי של ישראל מ-a מינוס ל-a לפני כשנתיים".



שעתו היפה של ההון הממונף



לדברי גבאי, הגלובליזציה שינתה את מאזן ביחסים בין ההון לשלטון בישראל. "יש התעצמות אדירה של ההון, כי למעשה הגלובליזציה יוצרת את האפשרות למינוף", אמר גבאי. "נוצרו אימפריות כוח ששינו את שיווי המשקל היחסי בכלכלה הישראלית. כשאיל הון ממונף שולט גם בתקשורת, או כשהוא חלק מהתעשייה או בעלים של מרכזי קניות - ברור שיש לו כוח רב יותר לקידום ענייניו. אם הוא מרושת לפוליטיקאים, השפעתו עליהם חזקה יותר. ההשפעה על הפוליטיקאים תיעשה באמצעות לחצים של לוביסטים, לא ישירות. היא מוסווית, ולדעתי קטנה יותר. נראה שאילי ההון נחלשו. בעבר הם יכלו להשפיע יותר בחקיקה, בקבלת מענקים כספיים וברתימת הממשלה לרצונם. הנורמות שונו, וכיום יש יותר שקיפות".



מהן המסקנות מהתהליך?



"האסטרטגיות היחידות שניהלה ישראל בעקביות בדור האחרון היו פתיחת השווקים והיציבות הפיננסית", אמר גבאי. "המערכת הביורוקרטית הובילה אותן בעקביות, כמעט ללא התערבות של הכנסת, והממשלה הקפידה לא לזוז מהיעדים. כתוצאה מכך ישראל היא בין המדינות שעוברות הכי טוב את המשבר הכלכלי והפיננסי הנוכחי, שאליו נכנסה עם עודף מט"ח ואינפלציה יציבה. הפתיחות לשוק העולמי אמנם גרמה לכך שגם אנחנו נפגענו, ואולם מהר מאוד התייצבנו. עברנו את המשבר בלי בהלה, עם שלושה חודשים בלבד של זעזוע פיננסי.



"החדשות הרעות הן, שבשום תחום אחר לא נקבעה אסטרטגיה, לא בחינוך ולא בשוק העבודה - ואם נקבעה, היישום היה חלקי, או שלא היה כלל".



היתרון היחסי בסכנה



למרות הצלחת הגלובליזציה, ישראל אינה יכולה לנוח על זרי הדפנה - כי העולם נמצא בתנועה מתמדת קדימה. "אי אפשר להסתכל אחורה בגאווה מבלי להסתכל קדימה באימה", אמר עמי אראל, שמונה בסוף ספטמבר ליו"ר מכון היצוא ואמור לנווט את היצוא מישראל בתקופה של חוסר יציבות, תמורה בשוקי היעד מהמערב למזרח והתהוות כללי משחק חדשים באינטרנט.



"הגלובליזציה מאפשרת לנו תקשורת מתקדמת והסרת חסמי מטבע וסחורות", אמר אראל, המכהן גם כמנכ"ל השקעות דיסקונט (דסק"ש), ובעבר היה יו"ר איגוד תעשיות ההיי-טק. "הגלובליזציה פותחת לנו שוק ענקי, אבל גם מעמידה אותנו בתחרות מול העולם. כיום, לדוגמה, חנות פרחים בכפר סבא יכולה להיות ענק עולמי באמצעות האינטרנט - אבל כל אחד יכול לשחק במשחק הזה, ולכן התחרות רבה יותר".



לדברי אראל, "הכל מתמצה לערך מוסף. מה שיש לנו צריך להיות הכי טוב". הוא הדגיש את חשיבותו של הממד האנושי: "אצלנו 15 אלף איש מסיימים מדי שנה לימודים במקצועות רלוונטיים להיי-טק, לעומת 400 אלף איש בסין ובהודו. לכמויות יש משמעות. אם המשאב היחיד הוא ההשכלה, הגלובליזציה מציבה יעדים קשים יותר ויותר".



ההידרדרות של ישראל במדדי ההשכלה העולמיים היא "האיום האסטרטגי הגדול ביותר של הגלובליזציה עלינו", אמר אראל. הוא מדמה את הסכנה של ההידרדרות בהשכלה על ישראל לאיום שתהווה הידלדלות במאגרי הנפט על כלכלת כוויית.



"האם בעוד עשר שנים חברות גלובליות זרות ימשיכו לפתוח בארץ מפעלים ומרכזי מחקר ופיתוח, כשמולנו מדינות שגדלות ומנפיקות אנשי טכנולוגיה בכמות ענקית?" שאל אראל. ההידרדרות במדדי ההשכלה תביא אותנו למעמד של העולם השלישי. אנחנו על זמן שאול".