זוהי יפו, וגם זאת

הנוף מבלבל. בתי אבן ישנים ומכוערים לצד בנייני יוקרה, תשתיות מוזנחות לצד כבישים חדישים, מכוניות פאר לצד זוג אופניים דהוי. יפו מודל 2009 היא מקום מעורב: עניים, עשירים, ערבים ויהודים.

יזמים מסתובבים באזור, הנמצא במרחק נגיעה מתל אביב אך תמיד שמר על צביונו הערבי, וחוטפים כל חלקת אדמה חדשה המוצעת למכירה. הנמל הישן עובר כיום תהליך פיתוח מסיבי ונהפך לאזור בילויים חדש. אם הפיתוח של נמל יפו יוכיח את עצמו כמוצלח, זה יספק לה אטרקציה חדשה שתמשוך מבקרים רבים ותוכל להתחרות בעיר העתיקה ובשוק הפשפשים, שגם בהם הושקעו כספים רבים בשנים האחרונות.

הסרט "עג'מי", שזכה לא מזמן באוסקר הישראלי, מציג את השכונה היפואית ואת החיכוך המתקיים בה בין יהודים לערבים. אבל השכונה משתנה - יותר ויותר יהודים מגיעים לגור בה, בנייני דירות יוקרתיים המשקיפים אל הים צצים מכל עבר ומנצלים את הרחובות הקטנים והקסומים, את הפארק החדש שנבנה על החוף וכמובן, את המיקום האטרקטיבי, הקרוב לעיר הגדולה.

אך הפיתוח הנוכחי גם מתדלק מתח שנבנה והולך בין אלה שיש להם לאלה שלא. מתחים כאלה שכיחים בכל העולם במקומות העוברים תהליכי התחדשות: מאזור המספנות הישן של לונדון ועד שיכוני העוני בניו דלהי. אך כמו בעניינים רבים אחרים, למתחים בישראל יש נטייה ליהפך לעניין מורכב.

תושבי יפו הערבים טוענים שצורכי הדיור שלהם נדחקים הצדה ושפניותיהם החוזרות ונשנות לעירייה להנפיק אישורי בנייה נדחות באופן גורף במשך עשרות שנים. ככל שגובר הקושי למצוא פתרונות דיור הולמים באזור, מצוקת הדיור והצפיפות רק מחריפות.

לדברי פאדי שביטה, תושב יפו ופעיל בוועדה העממית להגנה על הזכות לאדמה ולדיור, פיתוח הנדל"ן המצית כיום את גל הבנייה החדשה מתאפשר רק מפני שיותר ויותר דיירים מקומיים מפונים מבתיהם. נכסים שהיו שייכים לערביי יפו הופקעו ונהפכו לאדמות מדינה בשנות ה-50 תחת חוק "נכסי נפקדים" (1950): פלסטינאים יפואים הצטוו לצאת מבתיהם ולעבור לבתים אחרים. הם נהפכו לדיירים מוגנים מכוח החוק להגנת הדייר.

כך נוצר מצב ייחודי: דירות שהיו במקור של פלסטינאים הן כיום בבעלות המדינה ומתגוררות בהן אלפי משפחות ערביות, אך במעמד של דיירים מוגנים. הם אינם הבעלים ואינם בחזקת שוכרים רגילים.

עתה, 60 שנה מאוחר יותר, רבים מתושבי יפו חוששים לעתידם: הרבה אנשים המוגדרים כ"פולשים" הם בני הדור השלישי לדיירים הראשונים. לפי החוק, הזכות לדיירות מוגנת ניתנת להעברה רק פעם אחת, מה שהופך את כל בני הדור השלישי ל"פולשים" בביתם, לעתים הבית שבו הם מתגוררים מיום שנולדו. על פי נתוני הוועדה העממית, מינהל מקרקעי ישראל וחברת עמידר שלחו יותר מ-500 צווי פינוי למשפחות ביפו ב-2007. המינהל ועמידר טוענים כי הסיבות להליכי הפינוי הן בנייה לא חוקית, פלישה לנכסים והצטברות חובות עבר, אך התושבים משוכנעים שהמניע הוא שיקולי רווח ועלייה מטאורית של ערך הנדל"ן באזור. בינתיים, ממשיכה להתקיים מדיניות שליחת צווי הפינוי, אך מורגשת האטה מסוימת בשליחתם - בשל המאבק של התושבים ובעקבות הכרה של העירייה בבעיה ומוכנותה לטפל בה. באחרונה אף הוקמה קואליציה של כל הגופים המעורבים בנושא (המינהל, החברה הממשלתית-עירונית חלמיש, עמידר, העירייה וארגוני התושבים) שנפגשו בניסיון למצוא פתרון לבעיה.

עיריית תל אביב מכירה את העניין מקרוב. לדברי גלעד פלד, מנכ"ל המישלמה של יפו - הזרוע של העירייה לשיקום ולפיתוח יפו, "המצב ביפו הוא ייחודי. קהילה ענייה יושבת על אדמה יקרה מאוד. אנו ערים לעליית המחירים של הנדל"ן ושל הדירות באזור ומודעים לתחושה של התושבים שלפיה הם נדחקים מהעיר. אנו מנסים לסייע לאוכלוסיה המקומית, אך הסמכות והכוח אינם בידינו".

למרות זאת, יש כאלה המבקרים את עיריית תל אביב וטוענים שהיא מתחמקת מלהתמודד עם המצב. דב חנין, ח"כ מטעם חד"ש שרץ בבחירות האחרונות לראשות העיר תל אביב, מסביר כי העירייה מיישמת מדיניות של הפרדת שימושים ואוכלוסיות. "העירייה מנהלת מדיניות של תכנון ובנייה של שוק מסוים של דירות - דירות פאר לעשירים - וכמעט ולא מיישמת את חוק בניית הדיור להשכרה. זוהי מדיניות של פירוק המגוון העירוני ויצירת מגורים נפרדים, כמו בפרויקט המגורים היוקרתי אנדרומדה".

בנוסף, נתפשות תוכניות הפיתוח החדשות בעיני רבים כייהוד דה פקטו של יפו, בתהליך המכונה ג'נטריפיקציה - כניסתה לעיר של אוכלוסיה מבוססת יותר, יהודית במקרה זה, תוך דחיקת התושבים המקומיים הערבים.

זכייתה במכרז של חברת "באמונה", לבנייה של 20 יחידות דיור לציבור הדתי-לאומי בלב שכונת עג'מי ביוני האחרון, עוררה הדים בשל פעילות החברה לרכישת דירות עבור הציבור הדתי, במיוחד בערים מעורבות בישראל. בעקבות עתירה שהגיש עו"ד גיל גן-מור מהאגודה לזכויות האזרח, יחד עם הקואליציה של תושבי יפו, הוציא ביולי האחרון בית המשפט העליון צו מניעה זמני האוסר על מינהל מקרקעי ישראל להעביר את הזכויות במתחם ל"באמונה".

העתירה הוגשה בעקבות הצהרת החברה על כוונתה לשווק את הדירות בפרויקט באופן מפלה לציבור הדתי-לאומי בלבד. "המינהל לא יכול להעביר קרקע ציבורית ליזם פרטי שמתכוון למכור רק לאוכלוסיה ספציפית, בין אם מדובר בהיי-טקיסטים או בציבור הדתי", אומר עו"ד גן-מור. "בפרקליטות החליטו להכניס למינהל סעיף הקובע שכל מתמודד במכרז מתחייב לכך שמדיניות השיווק שלו תהיה שוויונית ולא תוגבל לסקטור מסוים".

"כל המשפחה שלי נולדה כאן", אומרת ערבייה תושבת יפו. "אמא שלי גרה ביפו כבר 40 שנה. דפקו לה על החלון לא מזמן, ואמרו לה: ?רוצה למכור? נשלם לך עכשיו, רק תצאו'. אני מרגישה שלאט לאט דוחקים אותנו החוצה, כמעט עברנו ללוד השנה כשחיפשנו לקנות דירה. ראיתי דירה של שני חדרים וחצי בשכונת עג'מי שרצו עליה מחיר מטורף של מיליון ו-400 אלף שקל. אני עובדת בבנק ובעלי מורה. איך נוכל להרשות את זה לעצמנו? צריך לתת מענה לזוגות צעירים שגדלו כאן ולהקנות עדיפות לתושבי יפו, לבנות דירות במחירים שיוכלו לממן. למה לנתק אותם מהקהילה?

"כל הילדים של אחותי עברו ללוד בשנים האחרונות כי הם לא יכולים לעמוד במחירים פה יותר. אבל אני מרגישה זרה בלוד - כאן הקהילה שלי, כאן הכנסייה שאני הולכת אליה בימי ראשון, לכאן אני מרגישה שייכת".

איך את רואה את פיתוח הנמל והבנייה החדשה ביפו?

"הם לא מיועדים לתושבי יפו הערבים אלא ל'צפונים'. לא אכפת לי שיגורו יהודים בשכונה, להפך, כך עולות רמת החיים ורמת ההשקעה. אבל מה אתנו? למה תמיד אנחנו סוג ב'? האוכלוסיה צריכה להיות רב תרבותית ולא מופרדת באמצעות גטאות, בניין יהודי ובניין ערבי. לבניין מעורב יש השפעה חיובית, והילד שלי רואה שהוא מקבל את אותם הדברים שמקבל הילד היהודי. הוא מרגיש שווה יותר".

תהליכי ההתעשרות שעוברים על יפו אינם ייחודיים רק לה, אלא אופייניים לשכונות עוני ברחבי העולם. בעשור האחרון, נדרשים מתכנני ערים במדינות רבות לשנות את דרך חשיבתם כדי לענות על צרכים של קהילות מקומיות, הנתקלות במעברים ובשינויים החלים בשכונתן. אולי הגיע הזמן שעיריית תל אביב, המכירה כבר בעובדה שקיימת בעיה בשאלת הדיור ביפו, תלמד מהניסיון הרב שנצבר במדינות אחרות. "הניסיון הבריטי מהשנים האחרונות לגבי יישום מדיניות של דיור מעורב - שכבות חברתיות וסוציו-אקונומית שונות - הרווח כיום גם בצרפת וספרד, רלוונטי לישראל, בייחוד למה שקורה בעג'מי וביפו בכלל", אומרת ד"ר אמילי סילברמן, מומחית בתחום מהפקולטה לאדריכלות ולתכנון עירוני בטכניון.

"דבר חשוב שאנו יכולים ללמוד מבריטניה בתחום ההתחדשות העירונית הוא שנקודת ההתחלה של תוכניות הפיתוח היא מרמת התושבים המקומיים והצרכים שלהם. למעשה, מיזמי הדיור הגדולים בישראל מחויבים על-פי חוק להתחשב בצורכי ?דיור בר השגה' - נכס המשווק ונמכר במחיר נמוך יותר משאר הדירות בפרויקט לאנשים הזכאים לקצבאות או לעובדים חיוניים כמו אחיות, עובדים סוציאלים, מורים ועוד. זאת, בהתבסס על פסקה קטנה בתוכנית המתאר הארצית המשולבת, תמ"א 35, שמחויבים בה חוקית. עם זאת, ועדות התכנון מתעלמות מסעיף זה מכיוון שלכאורה אין כיום כלים מעשיים להגדרת ?דיור בר השגה', ואין הגדרה מעשית המסבירה מה המשמעות שלו".

בריטניה עברה בעשור האחרון שינוי רדיקלי במדיניות הדיור שלה: החל ברמת מקבלי ההחלטות בממשל, עבור במועצות המקומיות וכלה ביזמים הפרטיים עצמם. הניסיון שם מראה שאפשר למנף תהליכים של התחדשות עירונית לסיפורי הצלחה: לחזק קהילות מקומיות, לספק דיור ציבורי חיוני - ובמקביל, לבנות דירות חדשות לשוק הפרטי ולשמר את הרווחיות של היזמים.

רובע סאותרק בדרום לונדון יכול להוות דוגמה טובה לשילוב בין אוכלוסיות במתחם אחד: סאותרק נחשב עד לאחרונה לגטו עני בעל אוכלוסיה עם מאפיינים אתניים וסוציו-אקונומיים מעורבים, שהוזנחה במשך שנים. לדברי המועצה המקומית בעיר, "רק בחמש השנים האחרונות הבינו יזמים את הפוטנציאל האדיר שגלום באזור: מיקומו של הרובע בקרבת הנהר וליד מרכז העיר, מחירי הנדל"ן הנמוכים, הנגישות לתחבורה ציבורית והרבה פארקים ואזורים ירוקים".

קצהו האחד של הרובע יושב על אזור נחשק, הגדה הדרומית של נהר התמזה. מעברו השני של הנהר ממוקם ה"סיטי" - המרכז הפיננסי של לונדון, שנחשב לאחד מאזורי הנדל"ן היקרים והמבוקשים בעולם. סאותרק מכיל אטרקציות תיירותיות רבות - כמו שוק האוכל של בורואו, מוזיאון טייט ו"לונדון איי" (גלגל ענק שנבנה לחגיגות המילניום). הוא ממשיך דרומה מהנהר וכולל בתוכו חלק מהשכונות הקשות ביותר בעיר. המועצה של סאותרק היא גם בעלת האדמות הגדולה ביותר בלונדון והשלישית בגודלה בכל בריטניה.

זהו האזור שבו גרנו בלונדון: על קו התפר שבין השכונות העשירות לעניות, וזהו המקום שבו נתקלנו להפתעתנו בפרויקט פיתוח חדש שגרם לי לחשוב על הצורה שבה התחדשות עירונית יכולה לקרות.

צמוד לבניין שבו התגוררנו, נבנה פרויקט מגורים חדש: אמפייר סקוור (Empire Square), מחסן ישן שנהפך ל-500 יחידות דיור וביניהן דירות יוקרה ששוויין יותר מ-2 מיליון ליש"ט (כ-13 מיליון שקל), חנויות, חצר פנימית וחדר כושר. הפרויקט זכה בפרסים שונים על מצוינות בתכנון ובאדריכלות בשל העיצוב החדשני, היעיל והמתוחכם שלו. אלא שהחלק המפתיע ביותר היה לגלות שבבניין מפואר זה היה שילוב של דיור ציבורי עם דיור פרטי.

רבים מהדיירים בקומות הראשונות עברו לבניין זה משיכון הייגייט הנודע לשמצה, מבנה מונוליטי משנות ה-60 של בניין רב קומות שנהפך בבריטניה לשם נרדף לכישלון אורבני. כמו בישראל, גם באי הבריטי לדיור ציבורי יש מוניטין רעים: שיכון הייגייט נודע כמקום מוזנח, רוחש סמים ופשע. חלק מדיירי אותו שיכון גרים עתה בפרויקט מגורים חדש לצד בנקאים, עורכי דין ואנשי עסקים שקנו דירות פנטהאוס יוקרתיות הנראות כאילו יצאו היישר מדפי מגזין.

לכאורה, זהו מתכון לאסון. הדיירים האמידים אמורים לסבול מההרגלים ומסגנון החיים של שכניהם החדשים ולנוס על נפשם לשכונות אקסקלוסיביות. אפשר לדמיין שלכלוך, רעש וסמים ימלאו את חללי הבניינים החדשים, אבל כל זה לא קרה.

התלהבותם המובנת של הדיירים ממקום מגוריהם החדש גורמת להם לרצות ולשמר את הסטנדרטים הגבוהים. הבניין נקי ומצוחצח ולא נשמעו תלונות על רעש או על התנהגות אנטי-סוציאלית אחרת.

סוזי הייווד, מהמועצה של סאותרק, מאשרת כי אלה הם הלכי הרוח. "זהו טבע האדם. הנטייה היא לשמור יותר על שכונת מגורים חדשה מאשר על מקום שמתפורר לחלוטין, והדיירים מתגאים במיזם החדש".

לתפישת המועצה של סאותרק, מדובר במדיניות מובנת מאליה: "כל מיזם פרטי הכולל יותר מעשר יחידות דיור מחויב להקצות אחוז מסוים ל'דיור ציבורי'. אנחנו בדרך כלל מכוונים לכך ש-35% מהדירות בכל פרויקט מגורים חדש ייועדו לכך. כל פרויקט יכול להיות עירוב של דירות ציבוריות בשכירות, דירות בבעלות משותפת (אתה קונה חלק מהנכס ומשלם שכירות על היתר) או ?דיור בר השגה'. ההעדפה שלנו היא לדיור מעורב, שכן היינו עדים מספיק להשלכות של הגטואיזציה בשיכונים בשנות ה-50 וה-60".

הזרז לשינוי התפישה בדבר פיתוח עירוני בבריטניה היו מהומות הגזע שזיעזעו את בריטניה. הן פרצו ב-2001 בערים המתועשות בצפון המדינה ובכמה ערים גדולות, ביניהן ברמינגהם. בעקבות המהומות, הוציא הממשל דו"ח מקיף וחשוב שנקרא "עתידנו המשותף" שחקר את הגורמים למהומות ופירסם מסקנות והצעות לשיפור.

אחד הממצאים המרכזיים היה התפקיד שמילאו גטאות המגורים בקיטוב החברה הבריטית: לפי הדו"ח, הם הגבילו את הניידות החברתית ויצרו אווירת חשדנות. ממצא זה הוכח כשווה בחתכים סוציו-אקונומיים ובחתכים אתניים.

מהבית שבו אנו מתגוררים כיום ביפו נמתחים קווי דמיון ברורים לחלקים רבים מהדו"ח הבריטי, שיכול היה לתאר באותה מידה את המתרחש כאן. כך כתוב בו: "למדיניות דיור יש פוטנציאל לתרום באופן חיובי לתהליכי אינטגרציה וללכידות. כשמשאבי דיור נמצאים בחסר, הם עלולים ליהפך לסלע מחלוקת בקהילות".

סטיב דאגלס, לשעבר יו"ר ארגון הדיור הציבורי בבריטניה, שהיה חבר במועצת המנהלים שכתבה את הדו"ח, התייחס לסוגיית הדיור המעורב בבריטניה, והסביר כי חשוב להימנע ממצבים שבהם קבוצות גדולות באוכלוסיה ענייה גרות לצד שכנים עשירים. "זה יעורר כעס ותרעומת משני הצדדים. האתגר החשוב הבא הוא להבטיח שתהליך הג'נטריפיקציה, שהוא בסך הכל חיובי, לא יגרה ויעצים את המתיחות באזור".

למרות הניסיון העולמי, ליפו יש מאפיינים הייחודיים לה. פרט לחלוקה הרגילה של החברה למעמדות כלכליים וחברתיים, נוסף האלמנט האתני והלאומי. כוחות השוק אינם פועלים בוואקום אלא מושפעים מהדעות הקדומות השוררות בחברה בישראל. שלא לציטוט, חברות פיתוח ומומחים לתכנון עירוני מאמצים את הגישה הרווחת בציבור שלפיה דיירים ערבים יביאו להורדה של ערך הדירות הפרטיות המיועדות לקונים יהודים. השורה העסקית התחתונה, לטענתם, תהיה צמצום התמריץ ליזמים לפתח פרויקטים של דיור מעורב.

דיירי יפו הערבים מאששים את ההנחה הזו. למרות המדיניות המוצהרת של הממשלה שלפיה ערבים יכולים לקנות בתים ולגור בכל מקום בישראל, המציאות על הקרקע שונה. בעל נכסים פרטי - בין אם הוא יהודי או ערבי - יעדיף תכופות לא למכור או להשכיר לערבים, מה שמותיר למשפחות ערביות ביפו אפשרות אחת בלבד: לעזוב את העיר ולעבור לרמלה או ללוד.

עיריית תל אביב דבקה בקו ההסברתי הרשמי האומר כי לא מוחלות מגבלות על תושבים ערביים: "מי שיש לו כסף לממן דירה ביפו, בין אם הוא יהודי או ערבי, יכול לקנות", אומרים שם. חוסר הרצון להתמודד עם המציאות בשטח מאכזב. בישראל, בין אם מתוך בחירה או בשל שיקולים פוליטיים, מדהימה העובדה שכמעט אי אפשר למצוא אזורי מגורים שבהם חיות קהילות מעורבות באמת.

כמו כן, כל זמן שבראש משרד הבינוי והשיכון עומד אריאל אטיאס מש"ס, שצוטט ביולי השנה כשאמר שאוכלוסיות שונות לא צריכות להיות מעורבות ולא צריכות לגור יחדיו, כל ניסיון ליצור מרקם חברתי מעורב ייתקל באופוזיציה קשה. מצד שני, עצם הביקוש הגובר מצד אוכלוסיה יהודית לעבור לגור ביפו מצביע על כך שיש מומנטום ונכונות חברתית להפוך את רעיון הדיור המעורב לבר קיימא. למעשה, זה כבר קורה בחלקים מסוימים ביפו - אולי לא באותו הבניין, אך באותה השכונה.

רבים בימין הכלכלי תומכים בגישה האומרת שהתערבות ממשלתית צריכה להיות מינימלית ושעדיף להותיר את סקטור הדיור, כמו את שאר התחומים, בידי כוחות השוק החופשי. עיריית תל אביב אימצה את הגישה. "בכל מקום שבו מנסים להפעיל רגולציה במטרה לתקן או לשנות את השוק כולו, זה לא עובד. עוד לא ראיתי מקום בעולם שזה באמת עבד בו", אומר גלעד פלד. עמדתה זו של העירייה נתקלת בביקורת: "העירייה נוקטת כיום קו של ימין קיצוני במובנים חברתיים-כלכליים בהשוואה לעיריות אחרות בעולם", אומר ח"כ חנין. "בפועל, העירייה כן מתערבת בכוחות השוק, רק בכיוון ההפוך מהרצוי".

הבעיה, כך נראה, קשורה בכך שישראל לא ממהרת להתמודד עם סוגיית יפו באמצעות חקיקה ברורה: אי אפשר להתעלם מהעובדה שבכל העולם יש תקנות ממשלתיות בנוגע לפיתוח עירוני, מהסיבה הפשוטה שלמדינה יש עניין בסיפוק דיור הולם לאזרחיה ובקיום חברה פרודוקטיבית.

בנוסף, למדינת ישראל היסטוריה ארוכה של סבסוד ושל השקעה תקציבית בפיתוח, בפרט באזורי יהודה ושומרון. אולי התוכנית לדיור מעורב לא תפתור את כל בעיות הדיור המורכבות ביפו, אבל היא יכולה להיות משב רוח מרענן וצעד בכיוון הנכון. ברור גם שכל גישה דומה לדיור המיובאת מחו"ל, בין אם מבריטניה, מארה"ב, מצרפת, מהולנד או מספרד - מדינות שבהן דיור מעורב צובר אמינות - תיאלץ לעבור כאן התאמה ולהיתפר לצרכים המקומיים.

לדברי סטיב דאגלס, המניע הפוליטי נשאר המרכיב הראשי: "זה חייב להיות מתוכנן בקפידה, מיושם ומנוהל בזהירות רבה. התוכנית זקוקה למנהיגות בכל הדרגים, בייחוד בדרג הפוליטי". זו השאלה האמיתית העומדת בפני עיריית תל אביב-יפו. לדברי עובדיה, למרות רצונם לסייע, ידיה כבולות בגלל הממשל: "כעירייה, אנו עומדים חסרי סמכויות לחלוטין מול התושבים", אומרים שם. "לעירייה אין קרקעות שאפשר לתת במחיר מוזל והמדינה לא בונה דירות חדשות לדיור ציבורי כבר שנים. אנו כן פועלים מול משרד השיכון ומינהל מקרקעי ישראל במטרה להעניק הקלות לתושבים מקומיים, כך שיוכלו לרכוש את דירותיהם וכדי להכיר במשפחות הגרות במשך שנים בבתים ביפו כדיירות מוגנות, למרות עבירות בנייה שנעשו".

עם זאת, נראה כי גם לאחר ההנחה לקניית דירות, מחיר הנכס נקבע כיום בהתאם לערכו בשוק ואינו מתחשב ביכולת התשלום של הדיירים. המשמעות היא שקניית דירה ביפו כיום היא בגדר חלום עבור התושבים המקומיים. ארגונים אזרחיים בוחנים מקרוב את העניין ובכוונתם להתחיל להפעיל לחץ משפטי שיאלץ את המתכננים העירוניים להפסיק להתעלם מהפסקה בחוק הנוגעת להכללת דיור בר השגה. "הקמנו קואליציה לקידום דיור בר השגה בישראל שמטרתה להעניק כלים מקצועיים שיהפכו את המושג לקונקרטי יותר", אומר עו"ד גן-מור. "אם ועדת תכנון שיושבת על תוכניות מתאר מתעלמת מההוראה להכליל 'דיור בר השגה' בתוכניות - אפשר לתקוף את חוקיות ההחלטה ואנו בהחלט מתכננים להתחיל לפעול בכיוון זה".

פאדי שביטה, תושב מקומי ופעיל חברתי, טוען ש"הגישה של עיריית תל אביב לעניין היא 'יש אנשים מסכנים אז בואו נעשה להם טובה ונעזור להם'. לא מתנהל כיום כל שיח על זכויות בסיסיות של אזרחים ואין הכרה בכך שבעיות הדיור ביפו הן תוצאה של מדיניות עבר של הממשל ושל העירייה.

"במקום לתת נדבות, העירייה יכולה לקחת אחריות על המצב שנוצר ולהצהיר שהיא מגבה את התושבים במאבקם. לעירייה יש הרבה השפעה וכוח בתחום - מינהל מקרקעי ישראל אינו יכול לנהל את הנכסים בעיר ללא העירייה".

"אנו מוצאים את עצמנו עומדים מול הממסד שלא רואה עין בעין את הדברים, ועם הצורך לדאוג לקהילה המקומית", מוסיף פלד. לעומתו, טוען חנין שהעירייה יכולה לעשות הרבה יותר ומאשים אותה בהזנחה ובמדיניות מכוונת של הדחקת הסוגיה: "לפני הבחירות האחרונות ניאות חולדאי להקים ועדה לעניין דיור בר השגה, אך אף שהוועדה כבר קיימת זמן מה - אין עדיין כל תוצאות מעשיות לדיוניה".

פלד משיב כי "הוועדה שהוקמה בראשות סגן ראש העיר בוחנת מודלים של דיור ציבורי, בהם גם המודל הבריטי. יש דרכים רבות ליצירת תמריץ כלכלי ליזמים, למשל הענקת תוספת של אחוזי בנייה. אנו מנסים לבדוק איך משלבים זאת בחקיקה. אם יתבצע בעתיד שילוב של דיור ציבורי בפרויקטים פרטיים, זה יקרה רק במתחמים מסוימים".

מצער לשמוע כי בבריטניה המפתח להצלחה נעוץ בכך שהיזמים מחויבים במדיניות הזו, ולא היו נוקטים אותה מרצונם. השאלה המרכזית היא אם הממשל בישראל, בייחוד משרד הבינוי והשיכון, מינהל מקרקעי ישראל ועיריית תל אביב-יפו מעוניינים למקד את כוחם ולעצב אג'נדה חדשה במטרה לתת מענה לבעיה לוחצת, אך לא אופנתית.

מנקודת מבט חיצונית, נראה שהיכולת למצוא פתרון לצרכים של התושבים המקומיים ביפו ובמקביל לשלב את כוחות השוק היא הדרך היחידה לתפוס שתי ציפורים במכה ולענות על הצרכים של האוכלוסיות השונות באופן סימולטני. מקורה של הגישה האירופית הוא לא בחשיבה אידיאליסטית או אלטרואיסטית, אלא בפרגמטיות גרידא.

"צריך להתקיים שינוי תפישתי", מסכם שביטה. "מה שקורה כיום ביפו יכול להוות הזדמנות עבור עיריית תל אביב לתקן חלק מהטעויות ההיסטוריות שנעשו וליצור משהו שישראל תוכל להתגאות בו. אם באמת תתפתח גישה חדשה, חיובית, ישראל תוכל לצאת ולהראות לעולם מודל שמוכיח איך דברים יכולים לעבוד אחרת".