אנשי הממשל בילו זמן רב מדי עם בנקאים

>> בשבוע שעבר פירסם המפקח על תוכנית חילוץ הבנקים של הממשל האמריקאי (tarp) דו"ח על חילוץ ענקית הביטוח aig. במרכזו עמדה המסקנה כי בכירי הממשל לא עשו מאמץ רציני כדי להשיג ויתורים מצד הבנקאים, אף כי בנקים אלה קיבלו הטבות ענק כתוצאה מהחילוץ - וההפסדים היו יותר מכסף: כאשר העניקו לוול סטריט, למעשה, מתנה בשווי מאות מיליוני דולרים, הפחיתו בכירי הממשל את אמינותם בעיני הציבור - והעמידו את הכלכלה כולה בסכנה.

חילוץ aig היה חלק מהדפוס הזה: במשך המשבר אנשי מפתח בממשל - ובעיקר טימותי גייתנר, שהיה נשיא הבנק הפדרלי של ניו יורק וכיום מכהן כשר האוצר של ארה"ב - נמנעו מלעשות דבר שעלול לזעזע את וול סטריט. הפרדוקס העצוב הוא שהגישה הזאת, של "ללכת על בטוח", הפחיתה את הסיכויים להתאוששות. עבודת תיקון הכלכלה רחוקה מלהיגמר, וכעת נהפכה לכמעט בלתי אפשרית, לאחר שהציבור איבד את אמונו במאמצי הממשלה.



לגבי aig: בשנות הבועה, חברות פיננסיות רבות יצרו אשליה של יציבות פיננסית כשרכשו cds (חוזי ביטוח נגד חדלות פירעון) מ-aig. זו היתה אשליה מכיוון שלענקית הביטוח לא היה מספיק כסף כדי לעמוד בהתחייבויותיה, אם משהו משתבש. וכמובן שמשהו השתבש.



אם כן, מדוע להגן על הבנקאים? ובכן, כשריקנותה של aig התבהרה, המערכת הפיננסית העולמית כבר היתה על סף קריסה והבכירים החליטו, כנראה שבצדק, שאם יניחו ל-aig לפשוט רגל, תיפול המערכת הפיננסית כולה. לפיכך הולאמה aig, והתחייבויותיה הופלו על כתפי משלמי המסים.



בזכות היחסים הקרובים של הממשל עם החברות הפיננסיות הגדולות, וקרבתן של החברות זו לזו, הממשל יכול היה לאלץ את החברות לשלם, אך בחר שלא לעשות זאת, ולא ריסן את החברות שחילץ. בכירי הממשל, שבילו זמן רב מדי עם הבנקאים, שכחו שכדי לשלוט באופן יעיל יש להשיג את אמון הציבור. כשהם נוהגים במגזר הפיננסי - שהכניס אותנו לבלגן הזה - בכפפות של משי, הם מאבדים את האמון הזה.