תנו לזמן לעבוד בשבילכם

>> מחקר בריטי שפורסם לפני חודשיים באחד מירחוני המדע הנחשבים בעולם, ערך חישוב של מה יהיה הגיל הממוצע של תינוקות הנולדים כיום - בהנחה שקצב הגידול הנוכחי בתוחלת החיים לא ישתנה. המסקנה של המחקר היתה שמחצית מהתינוקות שנולדו ביפן ב-2007 יחיו עד גיל 107. בארה"ב, קנדה, צרפת ואיטליה יחגגו מחצית התינוקות את גיל 104. בבריטניה הם יגיעו ל-103, בגרמניה ל-102 ובדנמרק ל-101.



העובדה שמחצית התינוקות הנולדים כיום יזכו, כנראה, לחגוג את גיל 100, היא פחות משמחת מכפי שנראה תחילה. זה אולי מצוין להאריך ימים, אבל זה פחות מצוין לעשות זאת בבריאות לקויה, ובעיקר - זה פחות מצוין לחיות כך כאשר אין לך די כסף לממן את עצמך ואתה נדון לעשרות שנים של דלות מנוונת. המחקר הבריטי אמנם לא עסק בכך, אבל זוהי התחזית הדי ודאית שעולה מן המספרים שלו: חיים של האוכלוסייה עד גיל 100 ויותר משמעם משבר פנסיה כלל עולמי. כולל בישראל.

אחד ההיבטים החיוביים שהיו למשבר העולמי, זה שהוא הציף לתודעה את בעיית הפנסיה המתגברת מחוץ לתודעתו של העולם. מיליונים, שכספי הפנסיה שלהם מושקעים כיום אך ורק בשוק ההון ללא כל הגנה מצד המדינות (או מצד המעסיקים), גילו שהפנסיה הנוחה שתכננו לעצמם התאיידה עם הנפילות בשווקים.



עם זאת, הסיכון הפנסיוני אינו מתמצה רק בהפסדים אפשריים מהשקעות. סיכון לא פחות חמור הוא זה של התארכות תוחלת החיים והגעה לגיל פרישה עם חיסכון שאינו מספיק גדול כדי לאפשר חיים במשך עשרות שנים. למעשה, הנתונים העולמיים כיום - כאשר אנשים עובדים וחוסכים במשך 35-40 שנה (במקרה הטוב), ומצפים אחר כך לחיות חיים מלאים בפנסיה עוד 30-35 שנה - הם כבר בלתי אפשריים. לא בנמצא די חיסכון פנסיוני שיאפשר לקיים חיים ארוכים כל כך ברמת חיים גבוהה.



מה עושים? זאת שאלה שמטרידה כיום את כל מדינות העולם. אחד הפתרונות ההכרחיים יהיה העלאת גיל הפרישה, וזאת כדי להשיג שתי מטרות: גם להאריך את מספר השנים שבהן אנחנו חוסכים לפנסיה, וגם לקצר את מספר השנים שבהן אנחנו מתקיימים מהחיסכון הפנסיוני שצברנו. ישראל היתה לאחת החלוצות העולמיות במגמה הזו, כאשר העלתה כבר ב-2003 את גיל הפרישה ל-67, רק שהבעיה בישראל היא שהגיל הזה הוא במידה רבה תיאורטי. רבים וטובים פורשים לפנסיה מוקדמת הרבה לפני גיל 67, שלא לדבר על כך שרבים וטובים עוברים בין מספר עבודות בימי חייהם - כאשר הם מבלים תקופות ארוכות ללא עבודה וללא חיסכון פנסיוני. וזאת פרט לעובדה שהישראלי הממוצע - אחרי שסיים צבא, טייל בדרום אמריקה ורק אז החל ללמוד ולבסס את עצמו - אינו מתחיל לחסוך לפנסיה לפני גיל 30 (במקרה הטוב). ושוב, הוא מאבד כך שנות חיסכון יקרות מפז.



עד כמה מדובר בשנים יקרות מלמדת הטבלה המצורפת, אותה מציג אחד ממומחי הביטוח הבולטים בישראל, פרופ' יהודה כהנא מאוניברסיטת תל אביב. הטבלה מציגה מה קורה למי שחוסך עד 45 שנה (כמעט שאין בנמצא חוסכים שמגיעים לכך), בהתאם לרווח שהוא מניב (תשואה) על החיסכון שלו. כך, מי שחוסך במשך 15 שנה שקל בכל שנה, ללא כל רווח, יגיע עם גיל פרישה לחיסכון פנסיוני של 15 שקל. אותו חוסך, אם הוא יצליח להגדיל את הרווח שלו ל-6% בשנה, יגיע כבר לחיסכון של 23 שקל - הפרש לא גדול במיוחד.



אבל שימו לב מה עושה תוספת השנים להפרש הזה. כך, מי שיאריך את החיסכון שלו ל-35 שנה, יגיע כבר להפרש שבין חיסכון של 35 שקל ללא רווח, לחיסכון של 111 שקל עם רווח של 6% בשנה - החיסכון שלו שולש, בזכות התשואה השנתית. אם מאריכים את החיסכון ל-45 שנה, ההפרש כבר קופץ מ-45 ל-213 שקל, פי חמישה. או במלים אחרות: על כל שקל שהעובד הפריש לחיסכון, הריבית העניקה לו עוד 4 שקלים מתנה.



לפיכך, הזמן והתשואה הגבוהה הם ידידיו הנאמנים ביותר של החוסך לפנסיה: ביחד הם יכולים להעניק לו פי 3 או פי 5 חיסכון מכפי שהוא חוסך בעצמו. עם זאת, כדי ליהנות מכך חייבים להקפיד על שני כללים. האחד, חיסכון של 35-45 שנה לפחות. במונחי תוחלת החיים של היום זוהי משימה אפשרית ואפילו ריאלית: מי שיתחיל לחסוך בגיל 25, ויעבוד עד גיל 67-70, יגיע למספר שנות החיסכון הנדרש לו.



הכלל השני הוא השאיפה להגיע לתשואה כמה שיותר גבוהה, וזה אומר שאי אפשר לברוח מסיכון בחיסכון הפנסיוני - בוודאי לא בגילאים הצעירים. למעשה, גם בגילאים המבוגרים לא בטוח שצריך לברוח מסיכון, לאור העובדה שלאחר גיל הפרישה החיסכון הפנסיוני ממשיך להיות מושקע בשוק, וממשיך "לעבוד" עבור הגמלאי עוד 20 שנה ויותר. זהו הלקח הנוסף העולה מהמשבר הפיננסי: על אף הנזק הכבד שספגו החוסכים לפנסיה מהמשבר, יהיה פשוט לא נכון להסיק מכך כי את החיסכון הפנסיוני צריך להשקיע רק באג"ח בטוחות. ביטחון כזה יעלה לחוסך בסופו של דבר באובדן הסיוע הקריטי של הריבית דה-ריבית, כדי להבטיח לעצמו מספיק חיסכון לגיל פרישה.